בהיגָררוּת אל קריאת הסִפְרוּת הישָנָה, כאילו בלי סוף, יצירות גמוּרוֹת וידועות גוררות אל יצירות גמוּרוֹת וידועות, כאילו בעָבָר לא גמור.
ההיגָררוּת אל הסִפרוּת של הנרי ג׳יימס כמעט מעציבה אותי בעֶצֶב הכיסופים אל סִפרוּת עתיד גדולה. עצב אי-ידיעה גדולה.
ב״דיוקנה של גברת״ כמין התפתחוּת כיסופים, מדיאלוג הפרק הראשון שאולי נכסף אל חשיבוּת הדיאלוג של התחלת ״מלחמה ושלום״, להיות בעל עניינים חשובים, עד ההגעה, עד הרגשתהּ של הבְּדָיָה הסִפרוּתית שהיא הרַת-עולם. בלי ההרגשה שענייניהָ הרֵי-עולם היא תִהְיֶה כדבר שהוּפַר. שבָּטַל.
״...לצחוק מר, אולי, אמר הזקן. ברי לי שצפויות לנו תמורות כבירות, ולא דווקא לטובה...״
״...שכן בעולם של חֳרָבוֹת נראו לה הריסות-אושרה כפורענות שבגדר הטבע. היא הפיגה את יגיעת-נפשה בדברים המתפוררים והולכים זה מאות בשנים ועדיין הם עומדים על תִּלָּם...״ [דיוקנה של גברת. הנרי ג׳יימס. תרגמה אסתר כספי. מוסד ביאליק. עמ׳ 20, 430,]
[מתוך התחלת ״מלחמה ושלום״: ״ובכן, הנסיך, גנואה ולוקה אינן עוד אלא אחוזותיו של בית בונאפרטה. לא, הריני מתרה בך, אם לא תאמר לי שפירושו של דבר מלחמה...״(מצרפתית), ״התיתכן בריאות...למי שנפשו מתייסרת עליו? היוכל אדם בעל רגש לשקוט בימינו? אמרה אנה פאבלובנה...״. ״מלחמה ושלום״, טולסטוי, מרוסית לאה גולדברג, עמ׳ 9, 10,]
דיוקנה של גברת. הנרי ג׳יימס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה