מגנוליה על קטיפה כחולה Martin Johnson Heade 1885-1895
משהו על אִי-מותו של הציור.
בזמן שהסתכלתי השבוע בציורים עכשוויים חשבתי על טיבה של הטעות שטעו האמירות על מוֹת הציור. אפשר כמובן להסביר מדוע הציור לא מת מתוך התבוננות בתולדותיו ובתולדות האמנות, אבל חשבתי על כך שהציור לא מת גם מפני שבמידה מסוימת הוא מראֶה לנו את מותנו בעודֶנו חיים, בתוך מרחקיו הגדולים, ומהבחינה הזאת אין לו תחליף. דמות המוות, הנראית כה מרחוק, כמו הציור עצמו נהיית לדמות הנשגב, שאיננו מתיימרים לשייכו אלינו, אבל ההכרה שלנו שואפת אליו.
המחשבה הזאת מסבירה לי פתאם דבר אחר - את הקרבַת האיל על ידי אברהם, שאֶת סיבתה העמוקה התקשיתי לראות. אברהם לא התבקש להקריב את האיל, אבל הוא הקריב אותו כדי לראות את דמות המוות בעוד יצחק חי, חשבתי עכשיו. כמעט כמו בְּהסתכלות בִּתמונה הוא התקרב כל-כך אל המוות והיה רחוק ממנו בעת ובעונה אחת, ומהבחינה הזאת, גם להקרבַת האיל לא היה תחליף. היא נהיתה התמונה שההכרה שלו כמעט הגיעה אליה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה