ההיזכרוּת בְּצילום הדיוקן של מגריט ...

   ההיזכרוּת בְּצילום הדיוקן של מגריט גררה אותי אל כמה זיכרונות מהזמן שהיכרתי לראשונה את ציוריו של מגריט, ואל ההרגשה הישָנָה שלי שהם היו בעת ובעונה אחת ציורים ולא-ציורים, ושחלק מהרעיונות שלהם לא היו רעיונות של ציור, אלא רק הודגמו בעזרת הציור. עכשיו, כשעדיין אני מרגישה את ההרגשה הישָנָה והלא-לגמרי בהירה ההיא, אני חושבת באופן לא לגמרי בהיר שדווקא ציור המִקטרת, המצהיר גם במִלים על רעיון הציור, הוא לגמרי ציור [בלי הלא-ציור], ואני לא מנסה להבהיר לעצמי את המחשבה הזאת. ובעצם, גם בגלל "מפתח החלומות", "משחק ניחושים", "הקוסם", "השיר של הסערה", "רוח ההרפתקה" ועוד ציורים שלו, כמעט יכולה להתערער הרגשַת הלא-ציור.                           
את הרפרודוקציות של ציורי מגריט ראיתי לראשונה אצל אחד המרצים שלי, כשבעצם הוא התכוון להראות לי איזה דבר שנכתב אודות "וֶרֶד לאמילי" של פוקנר, שגם אותו לא היכרתי אז. קירות חדר-העבודה שלו היו מכוסים לגמרי במדפים עם ספרים, שחלקם רבצו זה על גבי זה, ועל הרִצפה ניצבו ערימות רבות מאד של ספרים ושל ניירות, אבל החדר היה גדול, ומואר, והמרצה שלי דילג בעליזות בין הערימות כשחיפש את המאמר על "ורד לאמילי". בכל אופן, כשנתקל בספר הרפרודוקציות של מגריט, הוא הראה לי אותו מפני שחשב אז די הרבה על הרעיונות של הציורים של מגריט, וכנראה גם הרגיש שהרעיונות והציורים הם בכל זאת דבר אחד.

על "ורד לאמילי" חשבתי יותר מאוחר שהוא נדד קצת אל "בשוכבי גוועת", ואולי יותר מאוחר גם אל "סופת שלכת" ואל "מאה שנים של בדידות" של מארקֶס, ובעצם, המחשבה הזאת היתה דומה למחשבות ולהרגשות הקצת ערטילאיות, שקשה לתאר באופן שלם את סיבתן.

                                                                        
                                                                                       דיוקן  עצמי של מגריט