מגנוליה על קטיפה כחולה. הד
ההפרזה של זֶבאלד, וציורי "מגנוליה על קטיפה כחולה" של הד ו"טבע דומם" של מורנדי.
חזרתי השבוע לחשוב על מה שנראֶה לעתים כהפרזה סגנונית בכתיבה של זבאלד, שנדמה שהיא יכולה להיות מוצדקת על-ידי המטרה הגדולה של כתיבתו כולה, ושבכל זאת היא נראית גם כפגם בתוך הכתיבה.
אף על פי שההפרזוֹת של ההִצטברות וההיסחפות העצומות של אבק הפחם מן הרישום של מקס פרבר ב"המהגרים" ושל הניירות ודברי-הדפוס של ג'נין דקינס ב"טבעות שבתאי", למשל, הן לכאורה ההפרזות של מעֵין אובססיה פנימית של הנושאים החשובים ביותר של היצירות האלה, ושלכאורה היסחפות-החפצים הבלתי-נשלטת שבהן דומָה להיסחפות חלקֵי-הנופים והאֱנוֹשוּת הנחרבים, הן נראות גם כאובססיה הנכפית על היצירה. ואף על פי שבהיסחפות-ה"דוממים" האלה אל התוהו מבקשת היצירה של זבאלד דבר שונה כל-כך ממה שמבקשים ציור המגנוליה על קטיפה כחולה, וציור הטבע הדומם של מורנדי, שהדוממים בהם מהודקים כל-כך במרכז הציור, הרי היא גם מבקשת את מה שמבקשים הציורים האלה יותר מכל - להשיג את הקיום המרוחק של הדוממים, שבו הם נהיים מייצגיו של רעיון מופשט, המתרחב בתוך היצירה כמעט ללא גבול.
אבל הפגם המתגלה באובססיית היסחפות ה"דוממים" של זבאלד, הוא דווקא התקלקלות- היכולת להתפשט מאד בתוך היצירה. בקריאות חוזרות של "המהגרים" ושל "טבעות שבתאי" יכולתי כמעט להרגיש שהכותב עצמו שואף כל-כך להשגת רעיון ההיסחפות עד שהוא מאבד את היכולת לסמוך על קיומו הנפרד אבל העדין כל-כך של הרעיון, ובעיקר ראיתי שוב את חדירתו ההרסנית של הסגנון אל מה שהוא עצמו יצר בדרכים עדינות.
ועוד על הטבע הדומם של מורנדי ועל המגנוליה על קטיפה כחולה של הד. הם מתקיימים על הגבול שבין עומק הסגנון ובין יכולת ההתפרצות ההרסנית שלו, ובעיקר מסתכֶּנֶת המגנוליה, הנוטָה כל-כך אל פיתויי האור והאפֵלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה