שבנו אל ״עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ״ ואל השיחה שלנו בימֵי רָעָה. ומה אם לא תֹאמר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ, תִּחְיֶה את ימי הרעה בלי לומר עליהם, תחיה כאילו יש לך חפץ בהם. כי אולי לא תֹאמר ויהיה לך חֵפֶץ בימי הרעה, אמר ישראל. וראינו ב״עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים״ את עניין האור, כי ראינו גם את עניין האור של היום הראשון בבראשית, ״וַיְהִי אוֹר״ [נברא לפני בריאת השֶמֶש ובלי קשר לשמש], ואת אובדן האור הזה כאן, אובדן גדול בתוך העולם. אסון בתוך העולם.
והחושך, קיים לפני האור [וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם], עומד שם לגמרי לא קשור באור, קשור בתֹּהוּ, וכשקֹהלת קושר את החושך לשמש הוא מקטין את האֵימה, אמר ישראל.
והאור הראשון, אמר, כאילו לא נמצא [בספר בראשית האור הראשון לא נעלם] כשקֹהלת מחבר את היום הרביעי של הבריאה ליום הראשון.
ודיברנו מעט על ״וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם״, על היפוך סִדרי עולם בשִיבָה של העבים אחר הגשם, אבל יפות כל כך המִלים האלו ואנו יכולים לתאר לנו בוודאוּת את השיבה הזאת, והיא אינה מטילה עלינו אימה.
ודיברנו עוד על העבים כאן הזקוקים לגשם כדי לדעת לאן לשוב, ועל העבים היכולים לשוב אחר המבול, אחר גשם המַבּוּל, כי תמיד ישיב המבול את העבים היכולים לגרום עוד מבול.
קהלת יב: וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ: (ב) עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם: (ג)
[בראשית: יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.]
