שבת. אני מחטטת בדַפֵּי כתיבה ישָנים וברישוּמים מִתכהים. כמו חיפוש ראָיוֹת.
אני לא יודעת למה כתבתי ״...ולכל כבשה היה פרח קטן בקצה הזנב״, הרי הייתי צריכה לכתוב על החזירים שיש להם פרח קטן בקצה הזנב בפיז׳מה שתפרה לי סבתי, הרי הייתי צריכה להיות נאמנה לחזירים האלה.
אבל תחילת לימוּד ההפשטה ברישוּם בהשפעַת הרישום של אביבה אורי היתה כמעט מובנת מאליה. וכאילו רְאָיוֹת המובן מאליו בניירות הישָנים. ואחרי כן, עזיבת ההשפעה הזאת אל דרכֵי הפשטה אחרות היתה גם היא מובנת, ברורה, נחרצת, כמעט נכספת אל ראִיית-הרישוּמים את קצוֹת יכולֶת הגעתָם, את קיצם.
ועוד בדברים הישָנים, ציוּרֵי הפרחים בימֵי היַלדוּת, ופרטֵי הפרחים הרַבִּים בהם, כאילו תכלית הפרחים, ותכלית הילדוּת. וכאילו לא הִתכהה לימוד הפרטים.
יום ראשון. כמה מהר נמאס החיפוש בניירות הישנים. אבל גם מין כמיהה עכשיו אל הרגשַת התכלית ההיא, כמעט רָפָה, מפרפרת, כמעט כחַיֵּי פַּרְפָּר.
יום שלישי. שוב אצל הרופאה. אחרי כן אני רוצה את חֲרִישִיּוּת ההִתרַגלוּת וגלידת תוּת שוקולד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה