בתחילה אני קוראת בו מפני שהוא של פונטנה, ומופיעה אצלי מין מחשבה על זיכרוֹנוֹת הספרים האחרים של פונטנה בו, כאילו רק מחשבת-מִשאלה, רק ברצוֹנוֹתַי, וכאילו מין יצר מפתֶה לראות בדוּבסלב הזקן משהו מאביה של אפי בריסט, ואחרי כן כמעט נדחֵית מחשבת-המִשאלה, כמחשבה מטופשת, והרי בדרך אחרת הולכת היצירה הזאת.
אבל שוב מחשבת-המִשאלה בסוף הקריאה, והמחשבה על הכרח זיכרוֹנוֹת הסִפרוּת, כמו הכרח רוחות הסִפרוּת, כמעט רפאֵי הסִפרוּת, ואני חושבת על מוֹת אפי בריסט, ועל מוֹת כריסטינה ב״ללא תקנה״, ועל מוֹת דוּבסלב ב״השטכלין״, כאילו הכרח סוֹפֵי היצירוֹת כהכרח סוֹפֵי החיים, ואני חושבת שהסִפרוּת של פונטנה בכל זאת שומרת בה את זיכרונותיה שלה, אולי כמו עֶצֶב נמשך, אולי כעצב ״הכניעה השקטה לחוקיוּת...״, ונדמה לי שהמִלים של בריסט, ״זה באמת שדה רחב יותר מדי״, בתוך העצב הזה.
ואולי באמת רק במחשבת-המִשאלה כל זה, ובכל זאת, מחשבת-המִשאלה, מפרפרת, רופפת, רצויה לי כל כך.
ואני קוראת גם את אחרית דבר שכתב רועי כנען, ואני צריכה להרהר עוד בעניין השֵמוֹת, ולהרהר בדברים אחרים שמאירה אחרית הדבר.
״...כל דבר בא בתורו״
״...המון דברים בחיים קשורים לתעלומות כאלהֿ״
״...אבל הרי בסוף גם אצלם אתה משלים עם המציאוּת״ [השטכלין, תיאודור פונטנה, עמ׳301, 354, 359, הוצ׳ אפרוח, תרגם רועי כנען]
״...מה ראוי לאדם שיעשה ומה ראוי לו שלא יעשה, גם זה שדה רחב״ [אפי בריסט, תיאודור פונטנה, עמ׳ 114, תרגמה נילי מירסקי ]
 |
| כריכה אחורית של ״השטכלין״ |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה