אחרי תערוּכַת הרישוּמים האחרונה כתבתי
״ההפרעוֹת של הרישוּם. אני שונאת רישוּם. לִרְשום אֵין-גוּף, אֵין-זיכרוֹנוֹת. דבר מיותר. דבר אפשרי, חַי״.
האם הרישוּמים האחרונים, שכמעט נִכספו אל קִצָּם, הראו לי אז בבהירוּת רבה יותר שרַבּות הפרעוֹת הרישוּם, ואין לו נחת, ואין לו הרגשַת כי טוב.
וכמה עלי לשנוא את הרישוּמים שלי, לעולם לא לראותם כקרובים, אלא לרְצוֹת את התרחקוּתם. שם כבר לא יכירו בי ובנפשי.
והאם כמהתי אל רישוּמים בלי גוּף, בלי זיכרונות, ואל דבר מיותר, דבר אפשרי, חַי, ואחרי כן לא יכולתי עוד לִרְשום, והרישומים רק בעינֵי רוחי עִם אֵין-גוּף.
אבל הזיכרוֹנוֹת, אני חושבת, הרי הרישוּמים זקוקים להם, לא לזיכרוֹנוֹתַי אלא לזיכרונות הרישוּם כולו, זיכרונות כל תולדותיהם, ונדמה שהרישוּמים, שהם כמין רושֶם נִשְאָר, יודעים שגם הזיכרונות הם כמין רושֶם נשאָר, שהוא דבר ולא דבר, השֹגה ולא השֹגה. שהוא בנפשם.
 |
| רישומים. נעמי ולך. מתערוכה בגלריה ״מבט״ תל אביב. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה