יום שני, 23 באפריל 2018

הִתְרַבֻּיּוֹת [עוד על הסיפוּרים של אליס מונרו].

מה שנראֶה לי לרגעים כמיותר בסיפוּרים האלה מתגלה לי אחרי כן כשייך לגמרי לכל מה שגדֵל ומִתְרַבֶּה בהם. כי מִתרבים בהם כל כך  חלקֵי העלילות, הסתעפויוֹת תולדות הדמויות ומשעולֵי התיאורים, והם כבר כמעט לא סיפורים קצרים, הם סיפורים של הִתרבּויוֹת ושל הִתפשטוּת ההִתרבּויוֹת. 
וכאילו אין מראֶה ברור לגמרי לסיפורים, כאילו הם פרוצים, ובכל זאת ההִתפשטוּת של ההִתרבּויוֹת בהם היא כמין חוק, דומָה קצת להתפשטוּת של מַיִם על פני הארץ, עד כל מה שיהיה להם לגבול. 
בכל זאת יש להם מין מראה מוגדר, של שטחֵי מים על הארץ ושל שטחֵי עלילות ותיאורים. 
אבל ההתפשטוּת בסיפורים היא לא לגמרי כהתפשטות המים, אין לה פני המים החלקים, והיכולים לשקף בתוכם את השמַיִם, אלא היא כהתפשטות זרעֵי צמחי הבר והנביטה והצמיחה שלהם במקומות שונים רבים, ואחרי כן מין התאחדות של המקומות בגלל הצמיחה הזאת. 
אני לא מוכיחה את כל זה. אבל הדימויים האלה, אף על פי שאני יכולה לראות את השפעַתם על האופן שבו אני רואה את ההתפשטוּת שבסיפורים, לרגע הם יכולים להיות כמין הוכחה בעינַי.        

  [ומשהו אחר. על הנערים ב" וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתו, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ;  וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים  " (בראשית כב). 
הזכרַת הנערים היא מין הִתְרַבּוּת של הכתוּב, לכאורה הִתרבוּת קצת צדדית, אבל היא נהיית לאפשרות גדולה כי הנערים יכולים להיות מועלים לעוֹלָה במקום יצחק. הזכרת הנערים היא הדבר הגָּדֵל ומתרבֶּה ומתפשט עם כל השאר. 
כמובן, הכתיבה כאן לא דומה כלל לזו של הסיפורים של אליס מונרו, אבל יש כאן  הגְּדִילָה הכמעט שווה של כל הפרטים. ] 


אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.        



                                                 
                                     Callystegia soldanella    

from a 16th-Century De Materia Medica

  

יום שני, 9 באפריל 2018

לא אל עולם שאין בו רע [מַפַּת צִמְחֵי הרפוּאה של ארצות הברית, ועוד על הציוּרים הבוטַניים].

ציוּרֵי הצמחים הבוטַניים מעוררים בי געגועים. לא געגועים אל מין עולם בלי רע,  אלא הגעגועים אל חשיבותה של "בְּדָיַת" ציוּרֵי הצמחים. כי הציורים האלה הם מין צורת קיוּם בתוך העולם, מין קיוּם שקט, בטוח, שכמו סומך על יציבוּת בתוך הזמן. כמעט קיוּם נוסף אידיאלי שלנו עצמנו. 
כמובן הם יכולים לעורר גם את הגעגועים אל הצמחים עצמם, והם מזכירים לנו את רִגשותינו כלפי הצמחים עצמם, רגשותינו הגדולים כלפי הצמחים הממשיים החיים לצידנו במין שקט כמעט מסתורי, ושגם אותם אנו יכולים לראות כמעניקים מין קיוּם נוסף לנו עצמנו. אבל הצמחים המצוירים כבר רחוקים מן הצמחים החיים, והם הכמעט ערטילאיים הנִכספים אל הקיוּם הלא מוגבל, והזכרַת רגשותינו כלפי הצמחים הממשיים החיים היא רק מה שנִספח אל הכיסופים. 
וכאילו יכולים אז רִגשותינו אלה להאיר באור הכיסופים את הצמחים החיים. כאילו הם מאצילים על הצמחים החיים משהו מן הלא מושֹג.   
הציוּרים האלה גם יכולים לעורר מין הרגשה שהם מַראים עולם שאין בו רע, אבל נמצא בהם הרע, הלא שלם. גם כשהם מראים את מלוא ה"בְּדָיָה", הם מסתכלים מרחוק אל הלא מוגבל.      

[ואף על פי שיש להם גם סיבה מדעית, תיאוּר של תופעות ושל תכוּנוֹת בַּמציאוּת שמחוץ להם, הם "בדיית" האמנוּת.] 


       
                                   

מפת צמחי הרפואה של ארצות הברית    1932 Medicinal Plant Map of the United States  




מציורי ״גן החורף״ של האוניברסיטה בליידן



  

יום שלישי, 3 באפריל 2018

צִמְחֵי הדִמְיוֹנוֹת. [" ...אם מעודי חלמתי את חלום התוהו. השבתי לך כי אכן חלמתי...זה הוא המצב שאדם יורד בו לסוף משמעותם של כל הדברים...". "אֵידי מארס". תורנטון ויילדר .]


צִמְחֵי הדִמְיוֹנוֹת.  [" ...אם מעודי חלמתי את חלום התוהו. השבתי לך כי אכן חלמתי...זה הוא המצב שאדם יורד בו לסוף משמעותם של כל הדברים...". "אֵידי מארס". תורנטון ויילדר .]  

שוב חזרתי אל "אֵידי מארס" ואל "זִכרונות אדריאנוס". "...יצירה זו. אפשר לכנותה  פנטזיה", כתב תורנטון ויילדר על אידי מארס. "כל המסמכים ביצירה זו הם פרי דמיונו של המחבר חוץ מהפואמות של קטולוס ומהפסקה המסיימת ...     " הוא כתב. מרגריט יורסנאר כתבה "ביקשתי להרחיק לכת עד כדי התנסות בלגימת המים האחרונה, המֵחוש האחרון, התמונה האחרונה שחלפה במוחו". 
אני כמעט יודעת איך בתוך הספרות נהיים ההגיגים ומחשבות החוכמה של "אידי מארס" ושל "זִכרונות אדריאנוס" ליפים כל כך, והרי הם כבר צִמְחֵי הדִמְיוֹנוֹת, צִמחי החֶזְיוֹנוֹת של הסִפרוּת. 
והם חיים בתוך דִמְיוֹנוֹת הסִפרוּת כמו העלילות, הדמויות, התיאורים והדיאלוגים שלה, כמעט דומים לכל מה שצומח בה.  
אבל אני רואה גם איך הם בולטים כל כך בתוך הספרות הזאת. ההגיגים והמחשבות על הגוף, על הרוח, על המידות האנושיות, על מוסר, על מדיניות, על מלחמות ועל כיבושים כמעט מתעלים בתוך חֶזְיוֹנוֹת הסִפרוּת. 
"...כי כמו הצמחים", כתב אדריאנוס על העיר היוונית ועל רומא, "סיכויה היחיד טמון היה בזרעיה – אבקני רעיונות שבהם הפרתה יוון את העולם. אך רומא...מתאווה הייתי כי המדינה תוסיף ותתרחב, כי תהפוך לטבע העולם, לטבע הדברים". 
בתוך דמיונות הסִפרוּת כמעט קל לראות את רומא נהיית לטבע הדברים.    

[בתוך "אידי מארס" יוליוס קיסר מתקומם נגד האמוּנוֹת של המעוֹננים, של היִדעונים, של החוזים ברקיע ואומנֵי-התרנגולות, נגד הדמיונות שלהם, אבל שואל אם השירה הגדולה היא בת קול הבאה מעבר לתחומי אדם. 
הוא יכול להאמין לדמיונות השירה.]

[אֵידי מארס. תורנטון ויילדר. מאנגלית יאיר בורלא. זמורה ביתן – מוציאים לאור. 
זכרונות אדריאנוס. מרגריט יורסנאר. מצרפתית אירית עקרבי. זמורה ביתן – מוציאים לאור.]

  
                             

 Portrait of Gauis Iulius Caesar. Marble, augustan age, Roma, Musei Vaticani, Museo Pio Clementino, Galleria dei Busti 44-30 a.C.









יום שני, 26 במרץ 2018

...ציוּר הדיוקן שלה, אמרה,

...ציוּר הדיוקן שלה, אמרה, ציור הדיוקן עם הפָּנִים באוֹר הנראֶה כחיזיון ועם הרקע הכהה, והוא לא נרתע מזרוּת הכֵּהוּת, והרי הוא העריץ את הציורים של רמברנדט, וחשב עליהם אפילו כשפנה אל הציורים המופשטים אבל רק כעל זיכרון עמוק של האמנוּת, לא כעל  דבר שמנסים לעשות שוב. 
ומוֹת סַסְקִיָה, הוא לא חשב על מוֹת סַסקיה כשצייר את הדיוקן הזה...ובכל זאת הוא זכר איך סַסקיה מתה...  

אבל סַסקיה כבר מתערבבת במחשבותיו עם דמותה המצוירת, ב"Saskia van Uylenburgh in Arcadian Costume  ", ב"ססקיה כפְלוֹרָה", ואיך הוא יכול לִרְצוֹת בעת ובעונה אחת את חֶזיון הציוּר ואת המחשבה על סַסקיה שמחוץ לחיזיון. 
כי הם כבר לא רחוקים כל כך זה מזה בעיניו, כי גם סַסקיה כמעט לא מוחשית בעיניו עכשיו, וכי זיכרון מותה הוא כמעט רק בעיני רוחו, הוא כמעט יציר רוחו, והוא יכול גם לדמות לו שהציורים של סַסקיה מראים לו את העצב של רמברנדט [אף על פי שרמברנדט צייר את הדיוקנאות שלה כשהיתה בחיים], אבל הוא כמובן לא רוצה לחשוב שציוּרים הם הבעַת עצב או כל רגש אחר של הצייר, הוא לא רוצה לחשוב עליהם במין פשטוּת כזאת, והרי הם החתירה אל הלא ידוע, וכל זה ידוע לו, אבל הוא לא מתנגד עכשיו לערבוּב הציוּר עם מה שמחוץ לציוּר, הוא כמעט זקוק לזה עכשיו, כאילו כך תהיה לו ידיעה שלמה של מוֹתָהּ של סַסקיה ושל האהבה והעצב ושל גודֶל החזיוֹנוֹת עם האור והכהוּת המגיעים מן הלא-נראֶה, ממש עד אליו. 
וכמובן, הוא יוכל לערבב כך גם את ציוּר הדיוקן שצייר הוא עצמו.       


  

                                                     
               
                 

Saskia van Uylenburgh in Arcadian Costume

1635, Rembrandt



                   
                         

                  Saskia van Uylenburgh as Flora    dated 1641  

יום שני, 12 במרץ 2018

" ...בדרכים המיוחדות שבהן הפכו החוויות האמנותיות, לגבי רבים מאתנו, למייצגות, מגלמות או מביעות כמה מן הערכים הנעלים ביותר, לרבות ערכי מוסר." א. ה. גומבריך [מתוך "מטאפורות חזוּתיוֹת של ערך באמנוּת"].


" ...בדרכים המיוחדות שבהן הפכו החוויות האמנותיות, לגבי רבים מאתנו,  למייצגות, מגלמות או מביעות כמה מן הערכים הנעלים ביותר, לרבות ערכי מוסר." א. ה. גומבריך [מתוך "מטאפורות חזוּתיוֹת של ערך באמנוּת"].

י. ואני דיברנו על טוב ורע מוחלטים בעץ הדעת טוב ורע, וכמעט הובהרו לי השאיפה העזה של האמנוּת אל הטוב והרע המוחלטים ואי יכולתה להגיע אליהם, וכמעט הובהר לי הרצון שלנו לראות ולדוּן את האמנוּת במושגֵי המוּסָר, כי הוא המדמֶה לו שהטוב והרע שלוֹ הם כטוב ורע המוחלטים. כי הוא כמֵהַ אליהם כל כך. 
אבל האמנוּת לא יכולה להסתפק בו, כי היא מנסה להגיע אל המוחלט. עץ הדעת טוב ורע לא נשכח ממנה. 
כך היא גם לא יכולה להסתפק במה שגומבריך קרא "מטאפורות חזוּתיוֹת של ערך". והרי המטאפורות האלו מביעות את ערכֵי המוּסָר שלנו, ולא את מה שהאמנות מנסה להגיע אליו.     

גומבריך קרא מטאפורות גם לחלק מהתיאורים שלנו את האמנוּת, אבל האם כשאנחנו מתארים את האמנות כאמיתית, כזולה כמגונָה וכדו' אנחנו אכן משתמשים במטאפורות, או מבטאים משהו מן האמוּנה שלנו שהאמנוּת כמעט מתקרבת אל הטוב והרע המוחלטים, משהו מההרגשה שלנו שכמין חלקיק מן הטוב והרע המוחלטים נוגֵהַּ בָּהּ. 
אני מדמה לי שגומבריך ראה בתיאורים האלה מטאפורות מפני שראה את אי היכולת של האמנות ושלנו להגיע אל המוחלט, ושבוודאי עץ הדעת טוב ורע היה רחוק כל כך בעיניו, לא ממשיך ומסביר את אי היכולת הזאת.    

 אני מדמה לי שטרנר דימה שבציוּר  Light and Colour (Goethe's Theory) - the Morning after the Deluge - Moses Writing the Book of Genesis [הבוקר אחרי המבול – משה כותב את ספר בראשית] יגיע אל המוחלט, אבל הסמליוּת של צורת העיגול מגבילה את הציור. הוא נהיֶה רק סמל. 
אולי הציור הזה של טרנר וציורים רבים אחרים בנושאי ספר "בראשית" הם מין ניסיון של האמנוּת להתקרב קצת אל הבריאה שבספר "בראשית". הנושאים  האלה כמובן לא יכולים לקרב אותם אל הבריאה, אלא לפעמים נדמֶה שהציורים מתקרבים אליה מעט בגלל כמיהתם אל הטוב והרע המוחלטים, כמיהתם אל מה שבנֵי האדם לא יכולים לברוא.           


["...שמעטים האנשים שלא חוו מעולם אמנוּת גדולה במונחים של ערכֵי מוּסָר." א.ה. גומבריך [מתוך "מטאפורות חזותיות של ערך באמנות". הוצאת הקיבוץ המאוחד. הוצאת ספרית פועלים].

"וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". בראשית, ב'.]  

   

                                                
              Joseph Mallord William Turner
Light and Colour (Goethe's Theory) - the Morning after the Deluge - Moses Writing the Book of Genesis exhibited 1843
Oil on canvas

      

יום שלישי, 6 במרץ 2018

פַּשְטוּת הפרחים לא מפריעה לשאיפוֹת הציוּרים.

...היא חשבה על הפרחים שיפרחו בקרוב, לכאורה רק בשבילה, בשביל זכויות היופי שלה...
...הפרחים שאינם מסוגלים לספק את כל מה שהיא זקוקה לו אבל יש להם חיים שנוגעים ללִבָּהּ, ושנעשים חיוניים בשבילה, לכאורה רק כדי שהיא לא תתמוטט, וכדי שהיא לא תחשוב שמה שיָקָר לה נעשה נזיל כל כך, או שההווייה שלה כולה נוצרת רק מהשוואה בינה ובין מי שאינו היא, ועל הוויית הפרחים, שאסור לה להתקנא בה ושהיא בעצם נחותה מהוויית בני האדם, כי למרות שלמותה המסוימת חסרים בה כמה מן הדברים היקרים שאין להם תחליף, ההכרה והרגש בעיקר...[מ"כרישום התקבצות העלים"]. 
לרגע נדמה לי שציוּרֵי הפרחים נחוּתים מציוּרי דמויות בני האדם. בגלל פשטוּת הפרחים. פשטוּת חיי הפרחים. אבל הרי יכולה להיות גם בציורי הפרחים הכמיהה אל מה שאינו נראֶה לגמרי ואל מין יופי עליון, שהוא רק של האמנוּת, ושאינו תלוי ביופיים של הפרחים עצמם, ושאינו מופרע על ידי פשטוּת הפרחים וחייהם. 
המחשבות על יופי עליון מוליכות אותי אל "מטאפורות חזוּתיוֹת של ערך באמנוּת" של א. ה. גומבריך, ונדמֶה לי לרגע שתיאור היופי כעליון הוא רק מטאפורה. שאִילה משדות משמעוּת אחרים. אבל לא, הרי גם נדמה לי שיופי יכול להיות עליון, ושייך אל הלא המושֹג. 
וכמובן, הפרחים המצוירים יכולים להיות שייכים אל הלא מושג. כמו הפרחים המצוירים ב "  Still-Life with Bouquet of Flowers and Plums  " של       Rachel Ruysch, שנלמדו כנראה גם מן הפרחים שבטבע, אבל כבר עזבו אותם, והם כבר הדומים המלאכותיים, הכמעט זָרים ומדאיגים, והם כבר לא מזכירים את פשטוּת הפרחים.   


  
                                       

Rachel Ruysch - Still-Life with Bouquet of Flowers and Plums  



יום שני, 26 בפברואר 2018

הנשֹגב יביט אל האמנוּת.

שוב קראתי את "סוס עץ או שורשי הצורה האמנותית" של גומבריך, פתאֹם אחרי שנים, ושוב חשבתי על  תמונה ב"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה", שהיא מראָה את דמות אלֹהים, ושההִסתכלוּת בה היא כמעט כהסתכלות בפנֵי אלֹהים, וגם על היות התמונות מזכירות לנו את היִראה ואת הסכנה שבהסתכלוּת בפני אלֹהים. כמובן, המחשבות האלו מפַרְפְּרוֹת קצת, והמלה העִברית "תמונה" מפרפרת קצת. 
והרי המחשבות המפרפרות רוצות כל כך לראות את שאיפת האמנוּת אל הלא מושֹג ואל מה שכמעט ואין לראות כמובנת מאליה, כשייכת לטִבעה של האמנוּת, אבל הרי האמנות שואפת גם אל הנראֶה לגמרי, ואל המוכָר כבר, והיא מגיעה אליו בַחפץ המוכן, ה"רֶדי מֵייד". הוא שייך לה לגמרי, אף על פי  שהדברים של גומבריך על כל הצורות באמנוּת, " כל צורה מעלה באוב אלפי זִכרונות ודמויות-גרר. יש רק להציג את הדמות כאמנוּת, ואז, באמצעות פעולה זו עצמה, נוצרת מסגרת התייחסות חדשה... ", לא יכולים לתאר אותו לגמרי. כי הוא מתנגד לאלפי זיכרונות האמנוּת ולדמויות הגרר שלה. 
הוא לא רוצה את זיכרונות התמונות והדמויות של האמנוּת, ולא את כמעט ראיית פנֵי אלֹהים, והוא לא מביט אל הנשֹגב. אבל אולי הוא מדמה לו שהנשֹגב יביט אליו. והרי הוא המראֶה את המציאוּת. 
[ואולי בכל זאת אלפי הזיכרונות של תמונות האמנוּת כבר מַבְזִיקִים בו, והוא כבר מראֶה גם את ההבזקים האלה. ]   

למרות איזו ראשוניוּת בפסלֵי הכלבים שבגלריה  Queensland Art Gallery/Gallery of Modern Art   באוסטרליה הם לא דומים לסוס העץ שבחדר הילדים. הם אמנוּת. נדמה לי שכמו ציוּר כלב הדינגו של ג'ורג' סטאבס הם מתגעגעים אל מה שאין לראותו.     

["האמנוּת כולה היא "עשיית דמויות"...", מתוך "סוס עץ או שורשי הצורה האמנותית". א. ה. גומבריך.
 "... כל צורה מעלה באוב אלפי זִכרונות ודמויות-גרר. יש רק להציג את הדמות כאמנות, ואז, באמצעות פעולה זו עצמה, נוצרת מסגרת התייחסות חדשה שממנה אין היא יכולה להמלט." מתוך "סוס עץ או שורשי הצורה האמנותית".  א. ה. גומבריך. הוצאת הקבוץ המאוחד. הוצאת ספרית פועלים. ]

"לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה..." שמות כ'.



                             
                                       
                          A portrait of a large Dog from New Holland (Dingo) by George Stubbs, 1772                   
                   


                     


               These particular dogs are part of a group of ‘ku’ sculpture produced over an extended period during 2009–10 at the Wik and Kugu Art Cent

Queensland Art Gallery/Gallery of Modern Art     פסלי כלבים.




                               

Marcel Duchamp. Bicycle Wheel. New York, 1951 (third version, after lost original of 1913)