כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֘ קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ...[שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֘ קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ...[שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כנראה פִּיהוּ של אלהים, חשבנו, וישראל אמר המרחק הכי גדול של פיהו הוא אלהים. 

ולא הבנו לגמרי את הפסוק, אבל המִלים קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ זעזעו אותנו, עד שלא היה אכפת לנו מה עוד יש בפסוק. וכאילו דווקא רְאִיָה גדולה יותר של הפסוק היתה לנו. 

ובפסוק הבא כִּי־מָ֥רוּ בָֽךְ, וחשבנו שהוא עומד מול אלה שיש בהם קבר פתוח וגְּרוֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַחֲלִֽיקוּן והוא מבקש מאלֹהים להעניש אותם. הוא עצמו לא יכול. והוא אומר כִּי מָרוּ בָךְ, הוא אומר לאלֹהים שזאת הבעיה של אלֹהים. לאנשים האלה יש כוח רב נגד אלהים. 

ובסוף השיחה הזאת עדיין היו המִלים קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ כקבר פתוח מולנו.  

 

[לפני שנה כתבתי קצת על הקריאה שוב בספר ״האינקויזיטורים״ ועל הצַעַר היהודי בעולם, ועכשיו, כשאנחנו מול המִלּים שבתהִלים, נדמה לי שכל ימיו הצַעַר היהודי בעולם כמו מול קֶבֶר פָּתוּחַ.]   

 

תהִלים ה: כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֘ קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ גְּרוֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַחֲלִֽיקוּן:(יא) הַֽאֲשִׁימֵ֨ם׀ אֱֽלֹהִ֗ים יִפְּלוּ֘ מִֽמֹּעֲצ֪וֹתֵ֫יהֶ֥ם בְּרֹ֣ב פִּ֭שְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵ֑מוֹ כִּי־מָ֥רוּ בָֽךְ: 

 

 

 

 

                                                  

הוֹלְלִים וגם אִיש-דָּמִים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

הוֹלְלִים וגם אִיש-דָּמִים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

אחרי חזָרתי הביתה אנחנו מדברים על לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ, ואנחנו שואלים מהם הוללים, ואנחנו שואלים אם יש כאן גם משמעות של הַלֵּל [אם הם מאותו השורש], כי אז אסור להתיַצב לנגד עיניו ולהלל אותו. אבל כאן בִּנְיָן אחר של הפֹּעַל, בנין קַל, הפשוט ביותר. ובכל זאת, ישראל מזכיר את בנֵי אהרון שרצו לעשות מה שהעם רצה אבל הפוך, לא קיבלו את האש אלא עשו אותה ורצו להשתתף בה. וגם באדם האומר הלל יש מחשבה גם על עצמו. עד אין עניין באלֹהים. ובהתיצבוּת ״לְנֶגֶד עֵינֶיךָ״ יש גם חוצפה. ולנגד עיניך הוא דבר אסור, ונדמה לנו שלכן אחריו ״שָׂנֵאתָ״. 

ואחרי כן, ״תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב״, תביא לאובדנם, ובעיקר אנחנו נמשכים אֶל ״אִישׁ־דָּמִ֥ים״ כי כך קרא שִמעי לדָוִד, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה, וכאן בתהִלים, אם דוד הוא הכותב הוא יודע מי איש דמים. ואנחנו חושבים שאין כאן הרחקת עדות מעצמו, אלא יהוה יתעֵב את דוד עצמו. וכך, הוא אומר וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ, הוא אומר שלאלֹהים יש חסד, לקבל אותו אליו עם הפשעים שלו, והחסד לא תלוי בדבר. וישראל אומר בשיחה שלנו לכן הוא גם מסוכן. 

ואנחנו מדברים עוד קצת על תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב, כמעט כיודע מה יעשה אלֹהים, ועל יְתָעֵב הנאמר על איש דמים, כדבר שיוכל להיות ויוכל לא להיות.  

 

 

לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ שָׂ֝נֵ֗אתָ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: (ז)  תְּאַבֵּד֘ דֹּבְרֵ֪י כָ֫זָ֥ב אִישׁ־דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֮עֵ֥ב׀ יְקֹוָֽק ח) וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:

שמואל ב פרק טז

ז וְכֹה-אָמַר שִׁמְעִי, בְּקַלְלוֹ; צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל.  ח הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְהוָה כֹּל דְּמֵי בֵית-שָׁאוּל, אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו, וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-הַמְּלוּכָה, בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ; וְהִנְּךָ, בְּרָעָתֶךָ, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה.  

ויקרא פרק י

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה

 

*

שאלה על הרע [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

שאלה על הרע [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

על ״כִּ֤י׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֮ץ רֶ֥שַׁע׀ אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע״ אמר ישראל יש כאן שאלה על הרע. ודיברנו על הרע שהוא העולם שנברא לא שלם, וישראל אמר הרֶשַע הוא בְּמעשה, והוא בחירה, וכאן אלֹהים לא בוחר ברֶשַע, לא חפץ בו. ומאיפה הרֶשַע? 

ומשה אמר לאלֹהים לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, והוא דיבר פנים אל פנים עם אלֹהים, הוא הכיר את מעשה הרשעוּת של אלֹהים. וכאן, דוד אולי מתכוון רק אל עצמו. 

ושאלנו מהו לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע. ויש רע, לא תלוי בך, אף על פי שיצרתָּ אותו. 

ויש פה הסתכלוּת רִגשית של דוד על אלֹהים, אמר ישראל, זה לב הספר הזה. 

ואחרי כן הוּבַלְנוּ אל אִישׁ־דָּמִ֥ים. 

 

ה) כִּ֤י׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֮ץ רֶ֥שַׁע׀ אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע:ו) לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ שָׂ֝נֵ֗אתָ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: (ז) תְּאַבֵּד֘ דֹּבְרֵ֪י כָ֫זָ֥ב אִישׁ־דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֮עֵ֥ב׀ יְקֹוָֽק

 

]רש״י "לא יגורך רע" - לא יגור אצלך

אבן עזרא לא יגורך רע - יגור עמך כמו ישכבנה, ו

 מלבי״ם אתה "הרע לא יגורך" ויפחידך]

 

יוֹמנסִפְרוּת 50 ״אֵימה בהר״

 

 

קראתי אותו בזמן הִזדקקוּת לו, בזמן כאבים חזקים, כאילו מין זיוּף של הצורך לקרוא סִפְרוּת, אבל גם הִכרתי את יכולתו לרְחֹק מכל זיוף. עכשיו אני משווה קצת את יושרו לדְמוּת ההר שלו. אבל המחשבה על יושרו מיותרת. הרי הוא סִפְרוּת מצוינת. אבל מפני שאני נזקקת לו אני שמחה על אי-ההִזדקקוּת שלו לי, על אי-ההִזדקקות שלו לרִגשותַי, להִזדהוּתי. על אֵין-מחשבותיו עלַי. על היותו כמו ההר שלו, עם רצונות משלו. 

ויופיוֹ, ושְֹפָתוֹ, נדמה לי שאני מכירה דומֶה לו עם שְֹפַת עֻבְדּוֹת דומה לשפתו, אבל כאן השֹפה גם נמשכת אל הנִשְֹגָּב, דרך מה שנִסתר ומה שנראֶה כנִגְלֶה ולא-נִגְלֶה וכמפליא וכרֵאשית העולם. קיומה של שֹפתו תלוי גם בהימשכות אל הנשגב. 

כשאחזור אליו כבר אכיר את הכרח העובדות והנִשגב ואת הכרח ההר והאסונות. אהובה עלַי החזרה אל הכרח הסִפְרוּת.   

 

״למעלה עדיין חגו כמה עורבים כנגד דופנות ההר...ולכן לא נותר אלא שאון המים, שאינו נחשב, לא נותרו אלא הדממה הגדולה והריק הגדול, ובתוכם ז׳וזף קם כי היה לו קר״ [עמ׳ 34] 

 ״...זה היה כמו בראשית העולם, לפני שהיו בני אדם, או כמו בסוף העולם...אין עוד נפש חיה, רק אוויר, אבן ומים, דברים שאינם מריחים, דברים שאינם חושבים, דברים שאינם מדברים״ [עמ׳ 40] 

״זה משום שההר הראה לנו עכשיו למה הוא מסוגל. ההר התעטף שוב באור גדול עם אוויר זך בתכלית, ואז אמר...הוא הראה לנו את כל פסגתו, ואמר ״בואו לראות...״ [עמ׳ 99]

[אֵימה בהר, שארל-פרדינן ראמי, ספריית רות, תרגמה מצרפתית רמה איילון]

 

 

                                                         

 

 

לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

עוד מין ציווּי לאלֹהים ב״הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָי״, ציווּי-בקשה לאיזו הבנת המבקש-המצַוֶּה, להקשיב לקול שַוְעוֹ. והוא מגדיר את אלֹהים כמלכּוֹ, הוא קובע הגבולות למלך ולאלֹהים. ושניהם שלו. 

ועל כִּֽי־אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל ועל עניין התפילה אמר ישראל בשיחה שלנו אלֹהים ביקש שאברהם יתפלל בעד אלימלך ולמה אלֹהים ביקש שאברהם יתפלל, והרי תפילה היא הפללה אבל היא גם יוצרת בהירוּת בין האדם לאלֹהים. וגם בהירות בהתבוננות שלו על העולם, כי לא ברור מי זקוק לתפילה. ובסיפור על אבימלך אלֹהים זקוק לתפילה, לבהירוּת, ליצירת מערכת מתוקנת. וכאן התפילה לגמרי של דוד. הוא אומר אלהָי.

ועל אומרוֹ ״יְֽקֹוָ֗ק בֹּ֖קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶֽעֱרָךְ־לְ֝ךָ֗ וַאֲצַפֶּֽה״ אמר ישראל חז״ל אמרו ששחרית מקבילה לדמותו של אברהם, והם למדו על תפילת שחרית בבוקר מ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״ כבר בהסתכלוּת שלו על סדום ועמורה, הרבה לפני העקדה, ואברהם כאילו הסתכל כך על מותו של לוט. וזה מבהיר למה תפילת שחרית חשובה כל כך [וגם ב״ויַשְכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״ לקראת העקדה הוא הסתכל על מוות]. 

והבֹּקֶר לא מובן מאליו, לפנָיו שַחַר, המְשַחֵר אל משהו. אל הבֹּקֶר?

 

 

תהִלים: הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י כִּֽי־אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל:(ד) יְֽקֹוָ֗ק בֹּ֖קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶֽעֱרָךְ־לְ֝ךָ֗ וַאֲצַפֶּֽה.

 

בראשית יט: כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל-הַמָּקוֹם--אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם, אֶת-פְּנֵי יְהוָה.  כח וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן.

 

ויַשְכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.

 

בראשית כ: ... כִּי-נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה; 

 

 

 

 

יום רביעי. בחזרה.

 

 

יום רביעי. בחזרה. 

בבָרְחִי לירוּשָלַיִם קראתי בספר הילדים והנוער ״אברהם העִברי״ שכתב סבא שלי וחשבתי להאָחֵז קצת בסבא שלי ובספר הזה שתחילתו ב״השוֹאָה התרחשה כאשר היה אברם בן שנה...״ והמשכוֹ בדרכֵי מחשבות הספר ובדרכֵי רצונותיו לדעת את הכתוב בספר ״בראשית״ ובמדרשים, וכשאַבְרָם שלו הולך בנעורָיו עד כנען, לפני ״לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״, יודע הספר על הליכתו של תרח עם אברם ועם לוט ועם שרַי ארצָה כנען לפני ״לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ״, וכשהנשים בדרך קוראות לו ״אברם העִברי״ הוא מבְּנֵי עֵבֶר ההולך אל הארץ שהיא גם ארצוֹ של עֵבֶר, וכשהוא פוגש בכנען בהליכתו את מלכיצדק ומִתְיַדֵּד עִמו וכשהספר אומר ״בעוד עשרות שנים עתידים הם להִפָּגֵש שוב״ נדמה שהספר מסביר מעט את חֶסֶד אברם למלך סדום ב״אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ״, וכשהמשכתי וקראתי בו, בבָרְחִי לירושלים, היה נדמה לי שסבא שלי נהיה למִקלט בשבילי.  

 

 

[בראשית יא: לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם] 

 

                                                          

 

לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כשאנחנו קוראים את ״לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד״, וכשאנחנו לא יודעים מהן הַנְּחִילוֹת, בכל זאת אנחנו חושבים על מהוּת הכותרת הזאת ונדמה לנו שיש פה הִסתכלוּת מלמעלה על השירה קצת כמו של המקהלה היוונית, אבל הרי המקהלה מלַווה את הגיבור ויודעת עליו וכאן לא כך. וכן, אין כאן תפקיד ההִסתכלוּת היודעת את הסוף. ולא ברור מהי כאן. והיא לא פונה אל אלֹהים, כאילו היא לא חלק מהפנִיוֹת אחר כך לאלֹהים. והמִלה מִזמור טבועה כל כך במחשבותינו. 

ואחרי כן, ב״אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהֹוָה בִּינָה הֲגִיגִי״ הוא כמעט מצַוֶּה האזינה יהוה, כאילו מתאֵר מרחב של דיבור שלו, שלא נגמר, וכך גם בינה הגיגי, יש לו מרחב של מחשבה, והוא אומר לאלֹהים אני קובע את המרחב, אמר ישראל בשיחה שלנו, מין דרישה לאורֶך רוח של אלֹהים.

 

אחרי כן עוד מין ציווי לאלֹהים, ציווי-בקשה, ב״הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י״.