הוֹלְלִים וגם אִיש-דָּמִים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

הוֹלְלִים וגם אִיש-דָּמִים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

אחרי חזָרתי הביתה אנחנו מדברים על לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ, ואנחנו שואלים מהם הוללים, ואנחנו שואלים אם יש כאן גם משמעות של הַלֵּל [אם הם מאותו השורש], כי אז אסור להתיַצב לנגד עיניו ולהלל אותו. אבל כאן בִּנְיָן אחר של הפֹּעַל, בנין קַל, הפשוט ביותר. ובכל זאת, ישראל מזכיר את בנֵי אהרון שרצו לעשות מה שהעם רצה אבל הפוך, לא קיבלו את האש אלא עשו אותה ורצו להשתתף בה. וגם באדם האומר הלל יש מחשבה גם על עצמו. עד אין עניין באלֹהים. ובהתיצבוּת ״לְנֶגֶד עֵינֶיךָ״ יש גם חוצפה. ולנגד עיניך הוא דבר אסור, ונדמה לנו שלכן אחריו ״שָׂנֵאתָ״. 

ואחרי כן, ״תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב״, תביא לאובדנם, ובעיקר אנחנו נמשכים אֶל ״אִישׁ־דָּמִ֥ים״ כי כך קרא שִמעי לדָוִד, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה, וכאן בתהִלים, אם דוד הוא הכותב הוא יודע מי איש דמים. ואנחנו חושבים שאין כאן הרחקת עדות מעצמו, אלא יהוה יתעֵב את דוד עצמו. וכך, הוא אומר וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ, הוא אומר שלאלֹהים יש חסד, לקבל אותו אליו עם הפשעים שלו, והחסד לא תלוי בדבר. וישראל אומר בשיחה שלנו לכן הוא גם מסוכן. 

ואנחנו מדברים עוד קצת על תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב, כמעט כיודע מה יעשה אלֹהים, ועל יְתָעֵב הנאמר על איש דמים, כדבר שיוכל להיות ויוכל לא להיות.  

 

 

לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ שָׂ֝נֵ֗אתָ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: (ז)  תְּאַבֵּד֘ דֹּבְרֵ֪י כָ֫זָ֥ב אִישׁ־דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֮עֵ֥ב׀ יְקֹוָֽק ח) וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:

שמואל ב פרק טז

ז וְכֹה-אָמַר שִׁמְעִי, בְּקַלְלוֹ; צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל.  ח הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְהוָה כֹּל דְּמֵי בֵית-שָׁאוּל, אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו, וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-הַמְּלוּכָה, בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ; וְהִנְּךָ, בְּרָעָתֶךָ, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה.  

ויקרא פרק י

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה

 

*