לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כשאנחנו קוראים את ״לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד״, וכשאנחנו לא יודעים מהן הַנְּחִילוֹת, בכל זאת אנחנו חושבים על מהוּת הכותרת הזאת ונדמה לנו שיש פה הִסתכלוּת מלמעלה על השירה קצת כמו של המקהלה היוונית, אבל הרי המקהלה מלַווה את הגיבור ויודעת עליו וכאן לא כך. וכן, אין כאן תפקיד ההִסתכלוּת היודעת את הסוף. ולא ברור מהי כאן. והיא לא פונה אל אלֹהים, כאילו היא לא חלק מהפנִיוֹת אחר כך לאלֹהים. והמִלה מִזמור טבועה כל כך במחשבותינו. 

ואחרי כן, ב״אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהֹוָה בִּינָה הֲגִיגִי״ הוא כמעט מצַוֶּה האזינה יהוה, כאילו מתאֵר מרחב של דיבור שלו, שלא נגמר, וכך גם בינה הגיגי, יש לו מרחב של מחשבה, והוא אומר לאלֹהים אני קובע את המרחב, אמר ישראל בשיחה שלנו, מין דרישה לאורֶך רוח של אלֹהים.

 

אחרי כן עוד מין ציווי לאלֹהים, ציווי-בקשה, ב״הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י״.