יום חמישי, 27 ביולי 2023

ממי יֵצֶר הרע [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו].

 

ואחרי כן דבר אחר, ״עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים, שנאמר (שם /שמות/ ל"ב) אלה אלהיך ישראל״. שוב מעמד הר סיני, אלא מלך גדול זה יצר הרע, וממי יצר הרע, שאלנו, אלא יצר הרע בא ממעמד הר סיני. והם יחדיו, אמר ישראל, כלומר יש קשר בין גילוי ה׳ לעם ויצר הרע. הגילוי מביא את יצר הרע. יצר הרע הכרחי שם. ולא שייך לאדם אלא לרצון של האל להתגלוֹת. ושאלנו בשיחה שלנו על הפסוק ״אלה אלֹהיך ישראל״, כי המדרש מעתיק את הפסוק ממעשה העגל, הפסוק על רצון האדם, אל רצון האל במעמד הר סיני, וראינו כך את ערמומיות המדרש. וחשבנו שיצר הרע אצל אלֹהים, הרצון להתגלוֹת, הוא יצר הקיום שלו. הוא גם היצר המושך אותו אל מה שהוא יוֹצֵר, הלא שָלֵם, להמשיך גם בעַם לא שלם. 

ושוב איש מסכן וחכם הוא משה. וישראל אמר וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר מיצר הרע של אלהים.

 

 

[היום, בגלל ״כולנו אחים״ המצוי עכשיו, המְכַזֵּב עכשיו, נזכרתי בדברי יעקב, ״וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא״ (בראשית כט), והרי לא אחי אביהָ הוא, וחשבתי שוב על העם הלא שָלֵם, על הצורֶך של עַם להיות לא שלם.] 

 

 

 

ו ד"א עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים, שנאמר (שם /שמות/ ל"ב) אלה אלהיך ישראל, ומצא בה איש מסכן וחכם, זה משה, שנאמר (שם /שמות ל"ב/) למה ה' יחרה אפך בעמך וגו', ואדם לא זכר וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אתון לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו'. 

 

 

קהלת ט: (יד) עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים:(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא

 

יום ראשון, 23 ביולי 2023

יוֹמנסִפְרוּת 37 כשקראתי את ״השתקפויות בעין זהב״


 

היה נדמה לי שרוח עמוקה וגם שובבה תִרגמה רוח עמוקה וגם שובבה, והיתה לי הרגשת תואַם הרוחות האלו אף על פי שלא הִכרתי את רוח המקור, אלא כאילו הִכרתי אותה בתוך התרגוּם, וכאילו נהיָתה גם בי הרגשת התואַם כשנענֵיתי מאד לרוחות האלו.   

כך נעניתי לעומקים ולשכבות הדקות ולמהירוּת-התגלוּת הדברים הגמורים, למהירות-הופעתם כמין הכרח [כגון ״חמש שנים לפני כן אל. ג׳י. ויליאמס הרג אדם. במהלך מריבה...״], או כמין דין שנעשה זה מכבר. 

והרי הכרחיוּת הדברים מובנת מאליה במעשיהָ של אמנות טובה, חשבתי,   

 וכך, גם חשבתי שמידת הרֶשַע המופיעה בעומקים ובשכבות הדַקּוֹת הכרחית, כמעט כמידה הכרחית בעולם, ודימיתי לי שהיא עצמה נמשכת ומתמלאָה בַסיפורים של פלאנרי אוקונור, אולי רק בשרירוּת דמיוני, כשראיתי חלקיקֵי הבעה דומים ביצירות האלו. 

סוף ״השתקפויות בעין זהב״ לא הפתיע אותי, כאילו היה גם הוא הכרח, והיה נדמה לי שקארסון מקאלרס היא המרחפת כידעונית, היודעת המוחלטת, ושוב, לרגע, חשבתי על הסיפוּרים של פלאנרי אוקונור. 

וחזרתי וקראתי על הטַוָּס המדאיג, ״תראי...טווס במין צבע ירוק מחריד. עם עֵין זהב אחת ענקית. ובתוכה כל מיני השתקפויות של משהו זעיר, ו...״, כשטַוָּסִים אחרים מן הִספרוּת ומחוצה לה הופיעו לנגד עינַי. 

ועוד המשכתי לחשוב על התרגוּם כי הוא עָדִין מאד.

 

״״חמש שנים לפני כן אל. ג׳י. ויליאמס הרג אדם. במהלך מריבה על מריצת דשן הוא דקר כושי למוות...״

״הם חשו כי יש בה קו אישיות החומק מן העין. למען האמת היתה האישה רפת-שכל במקצת״

״...הציפור עדיין חיה והוא הלם בגולגולתה בפזיזות ואחר כך השיב אותה לידיה של אליסון...״ [הציטוטים מ״השתקפויות בעין זהב״, קארסון מקאלרס. מאנגלית: ענת עינהר. הוצאת כתר]

 



                                                   


 

 

 

 

*

 

 

  

 

 

 

 

 

 

*

 

 

  


 

*

 

 

יום שישי, 21 ביולי 2023

יוֹמנסִפְרוּת 36 עוד על הדוֹמים הלא חיים.

 

כשקראתי שוב ב״שִבעה סיפורי דיוקן״ נזכרתי כמובן בדיוקנאוֹת הרומאיים הריאליסטים שנעשו על פי מסכות מוות, וב״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה״, התמונה היכולה להַראוֹת את דמוּת אלֹהים, התמונה שהיא הדומה הלא חי, ובאי-יכולתה של הסִפרוּת להראוֹת את דיוקנאוֹת הציוּר והפיסול, את תמונות הציוּר והפיסול, שהם הדומֶה הלא חי היכול להחריד בדמיונו לחי, בהיותו כמעט הלא חי כחי, המֵת כחי, וחשבתי שהדומה הלא חי, בתמונה האסורה, יָכֹל להחריד גם את אלֹהים. 

וכל כך הרבה תיארה הסִפרוּת את התמונות האלו ויצרה עלילות של הדומים הלא חיים המחרידים האלה ושל החיים המושפעים מהם, ולא הראתה את הדבר האסור ב״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה״, את התמונה עצמה, הדיוקן גופו, הכמו-מת הדומה לחי. 

נזכרתי בסיפור ״הוֶנוּס מֵאִיל״ שהפחיד אותי מאד בימי ילדותי, כאילו ראיתי אז את הפסל ההוא ממש. כמובן, חשבתי, הרי הסיפור הזה ושִבעת סיפורי הדיוקן מראים את הדומֶה הלא חי של הסִפרוּת עצמה כשהיא מתארת דיוקנאות ודמויות ומעוללת את עלילוֹת החיים והמוות של דיוקנאות ושל דמויות, עלילות שהדיוקנאות של הציור והפיסול אינן יכולות ליצור. 

 

 

 

״עיניו השחורות של הישיש המצויר ניבטו לעברו כה מלאות חיים, ובה בשעה כה מתות, שעל כורחו נמלא לבו בהלה...״

״...הנוגה הבהיר, שהלבנה המלכותית הציפה בו את הלילה, עוד עצים את הרושם הבהיר הזה: הבד נעלם, וקלסתרו המבעית של הישיש ניבט מן המסגרת כמו מבעד לחלון״ [הדיוקן, נוסח ראשון, גוגול. תרגמה מרוסית נילי מירסקי]

 

 

״מהיותי עייף במקצת ומיואש מלהעלות על הנייר את דמות-דיוקנה השֹטני של האלילה...״

״מששבה אליה הכרתה, ראתה את המפלצת, או כפי שהיא חוזרת ואומרת, את האלילה מונחת ללא תנועה...ובזרועותיה בעלה, וגם הוא ללא תנועה, אז נשמעה קריאת התרנגול, ובו ברגע ירדה האלילה מן המִטה, שמטה את גופת-המת...״ [הוֶנוּס מֵאִיל, פרוספר מרימה, מכל העולמות מבחר סיפורים, הוצאת יוסף שרברק בע״מ, תל אביב]





                                                   




 

 

יום רביעי, 12 ביולי 2023

מְצוֹדִים גְּדוֹלִים המצווֹת [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

שַבנו היום אל עניין מְצוֹדִים גְּדֹלֽים ואִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וקראנו בקֹהלת רבה ״דבר אחר עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים אלו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה, ומצא בה איש מסכן וחכם זה משה שנאמר (שמות י"ט) לא תגע בו יד וגו', ומלט הוא את העיר בחכמתו״, 

ועיר קטנה כאן זה סיניואנשים בה מעט אלו ישראל, זה מעמד הר סיני, אמר ישראל, וחז״ל חושבים שבו קיבלו את המצוות, ואלֹהים בנה מצוֹדים גדולים, אלו המצווֹת, ואיש מִסכן וחכם מילט את העיר, זה משה, מילט מן המצווֹת, והמדרש לא פונה להתגלוּת של נתינת תורה אלא אל המצווֹת, מצמצם את מושג התורה למצווֹת, אמר ישראל עוד, וזה מהלך היסטורי של חז״ל בתוך הויכוח על מצווֹת בין ישראל והעמים. כי ישראל נשארו עם כל המצווֹת. והמצוֹדים שבנה אלֹהים הופכים את מעמד הר סיני למעמד המצווֹת. ופאולוס טען שאם תיקון העולם תלוי במצוות רבות כל כך אין סיכוי לתיקון עולם, כי בני אדם לא יוכלו לעמוד בהן. ומשה איש מסכן וחכם ראה מה שפאולוס ראה ומילט את העיר מהמצוות. 

ואלֹהים אמר, אומר המדרש, אתם לא זכרתם אותו, אני מזכיר לכם. אבל כך מזכיר לכם גם את המצווֹת. את האיש שמילט וגם את המצוֹדים. 

 

דיברנו עוד קצת על איש מִסְכֵּן וחכם, כי לא ידענו לגמרי מהו מִסְכֵּן, ונזכרנו גם בעָרֵי מִסְכְּנוֹת, ולא רצינו את הפירוש האומר סוכן, לוקח מִסים, אלא חשבנו על קִרבה לסַכָּנָה, וחשבנו שאיש מִסכן קרוב לסכנה, וכן, שמשה היה תמיד קרוב לסכנה.  



 

קהלת ט: (יד) עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים:(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא:

 

קהלת רבה. ה דבר אחר עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים אלו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה, ומצא בה איש מסכן וחכם זה משה שנאמר (שמות י"ט) לא תגע בו יד וגו', ומלט הוא את העיר בחכמתו שנאמר (שם /שמות י"ט/) כל הנוגע בהר מות יומת, ואדם לא זכר וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אתון לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי וגו'. 

 

 

שמות א: וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה-

יום חמישי, 29 ביוני 2023

יום חמישי מאי 29 על גאולה פלחן

 


חשבתי היום שוב על לא-מטאפורות בשירתה של גאולה פַלחן, ״אָנוּ פֵּשֶר שֶנּוֹשֵֹא עַצְמוֹ בִּכְבֵדוּת״, ״אָנוּ מוֹתְחִים אֶת יְרִיעַת הַשָּמַיִם״, ״רָזִים מִתְכַּלְלִים בָּרִים וַחֲשֹוּפִים״, חשבתי על השירה הזאת שאינה זקוקה למטאפורות המצרפות דברים משְֹדוֹת משמעוּת שונים ורחוקים, כי היא במהותה מצרפת דברים רחוקים, כאילו מושֹגים בה, ומצרפת מופשט וערטילאי ומוּחָש, היא ״שִירַת הַמּוּחָש בַּסְּתָרִים״. 

 

*

 

 

כמה טעה אותו משורר שקרא למשוררת גאולה פַלחן משוררת חצר [של ראש הממשלה], והרי יחידה לגמרי עומדת שירתה בעולם.   

 

 

 

*

 

 

כשאני קוראת את הדברים שכתב ישראל על מִלים אלימוֹת, טוטאליוֹת, על אנשים בעלי ערכים המנסים לבטל את הגוונים ואת הגישות השונות ומאמינים לפעמים שהם לא כפופים לערכים אלא הערכים כפופים להם, אני חושבת עוד על השירה הזאת, שבה סְתָרִים, הִכָּסְפוּת אל פֵּשֶר, שבה כאילו מטאפורות, שאינן מטאפורות, כאילו גוֹנֵי-מטאפורות, דברים רחוקים מהשֹגה, כאילו מתקרבים אל השֹגה, ואני שמחה בגלל הלא לגמרי מובן. 

 

[הציטוטים משירת גאולה פלחן]





                                                    


 

יום רביעי, 14 ביוני 2023

מְצוֹדִים על העולם [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

הלכנו מ״...ובא אליה מלך גדול וסבב אותה - זה יצר הרע״ אל ״עיר קטנה זה העולם, ואנשים בה מעט זה דור אנוש ודור המבול, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה ממ"ה הקדוש ברוך הוא ובנה עליה מְצוֹדִים גדולים״, ודיברנו על אלֹהים בנה מצודים גדולים על העולם שברא, לצוּד את העולם, וישראל אמר על ״בָּרָא״ ב״בראשית״ שיש בו ויתוּר של אלֹהים על משהו מעצמו, כדי שיהיה העולם, ולמה הוא צריך לצוד דבר שוִתֵּר עליו, כי הבריאה היא עמידה של משהו מול הבורא ומאבק והתנתקוּת של העולם הנברא מן הבורא, ואז אלהים צד את העולם, וכשהוא צד את האדם הוא צד משהו משלו כי האדם בצלמוֹ. הוא צד דבר שאיבד. וחשבנו שאלֹהים הוא הצייד של העולם, ונזכרנו ב״נִמְרֹד, הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ט הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה״, היה הצייד הקרוב לפְנֵי יהוה, וב״עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד״, הצייד האהוב על אביו, והרחקנו אחרי כן אל קַיִן כי ״וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה״, כי היה קרוב לפְנֵי יהוה, ואל המחשבה על מין קִרבה שלו אל הציידים [ולא דיברנו הרבה על חשיבות הקִרבה הזאת], ועל קִרְבָה שלהם אל אלֹהים שבנה מְצוֹדִים גדולים על העולם. 

 

 

 

קהלת ט: (יד) עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים:(טו) וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא:

 

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לב עמוד ב

עיר קטנה ואנשים וגו'? עיר קטנה - זה הגוף, ואנשים בה מעט - אלו אברים, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה - זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים וחרמים - אלו עונות, ומצא בה איש מסכן וחכם - זה יצר טוב, ומלט הוא את העיר בחכמתו - זו תשובה ומעשים טובים, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא - דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצ"ט.

 

קהלת רבה (וילנא) פרשה ט

א [י"ד] עיר קטנה זה העולם, ואנשים בה מעט זה דור אנוש ודור המבול, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה ממ"ה הקדוש ברוך הוא ובנה עליה מצודים גדולים, כמנון ועקמון. 

 

[וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ ט הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה י וַ

 

 וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב] 

 

 

יום שישי, 9 ביוני 2023

 


עֲדִי /נעמי ולך

כחיוורוֹן השחר וכוַרְדּוּת האור במוֹצָא הרקיע וכמאמצֵי האור במוצָא הרקיע לקְרַב אל השָלֵם, כך קרֵבים החיוורוֹן והוַרְדוּת בפניו אל היפֶה כאילו קרֵבים אל פני אחותו מעיָן, כאילו הוכחת יכולֶת חייו, כאילו אי-המחלה שלו, כי היא כמעט תאומה שלו דומה לו כל כך, ואור הבוקר השלם לא מבטל את הדמיוֹן ואת היופי, והיא תלך עכשיו היא נערה מלצרית במסעדה מול החוף, נבדלת ממנו שם, לא הוא, אבל היא נשארת עוד זמן מה, אחותו הצעירה היפה עוד זמן מה, רואָה את מאמצֵי החיוורון והוַרְדוּת, אבל אולי יֵרד בשעת בוקר כזאת אל החוף כי קרוב החוף ונקי החוף לא מתאבך תחת השמש, כי שעת בוקר צלולה רַכָּה כזאת, ומה הוא יעשה בבוקר הרַךְ בכמעט סתיו רך, והוא אומר שילך לכמה הרצאות באוניברסיטה, מין סטודנט חולה נחלש בזמן ההרצאות, ומעיָן משווה אותו ליהונתן מין סטודנט שוכב בקיץ על שֹפת הים ובא אל המסעדה ומספר לה על אסונות הים ועל הטרגדיוֹת, לא מספרת לו על יהונתן, כאילו רק בעינֵי רוחה הדמיון שלו לאחיהָ, רק למענה החיים הדומים האחרים האלה בלי מחלה שלמה, בלי קץ החיוורון והחיים, אבל היא אומרת יש בחור אחד עצוב בקיץ במסעדה, אומר על העצב לא בגלל גורל, לא כמו בטרגדיות, ואומר בלי ידיעת המקהלה, אבל היא מדמה את מוֹת אחיהָ היפה, חושבת דווקא גורל, והיא כמעט נסחפת עִמו אבל עליה לשמור את נפשה כמו יהונתן כמעט-אחיהָ חלש-הגוף לא בגלל גורל, היא לא תיסחף, היא, אחותו, לא הוא, עצובה כמו יהונתן יכולה לשכב על שפת הים, לראות שם נערים כי היא נערה, לראות את סירות המפרשֹ היפות כנערות קַלּוֹת-התנועה, כאילו חברותיה, כאילו היא. 

אבל רובץ החוף תמיד, ושָטוֹת סירות המפרשֹ היפות התמימוֹת כאילו קשורות אליו, יְחַכּוּ לה, כי ארוך הזמן, והיא הולכת אל המסעדה, תגיש תקריב מאכלים שם, ויחבבו אותה אוכלֵי המאכלים אבל לא ימשכו את לִבה אוכלֵי המאכלים, לא יודעים על נפשה, ולא תישאר כאן זמן רב, נערה בסוף הקיץ, בִּתם של אִמהּ ואביה, בִּתם של דאגוֹת אִמהּ ואביה, והם במרפאוֹת בית החולים בשעת בוקר מטפלים בבני אדם רבים, יטלפנו אל בְּנָם בעוד זמן מה, ישמרו עליו, ישמרו על נפשו, וכבר קולות בני אדם מן הים וכאילו קולות הים נרגשים עמוקים ודאגות על החוף. 

כמו הספינות המהירות, כמו הספינות יְפוֹת-ספסלֵי-החותרים הנושאות את בני האדם אל המלחמה, ורק חלקם ישובו, ובהם אודיסאוס הנהדר, כך ימיו מהירֵי השחר והעֶרֶב ויודעֵי ההגעה נושאים אותו, בלי הסיכויים של אודיסאוס, בלי יתְרוֹן יופיו והמשך ההליכות אל ההרצאות, בלי יתרון אמו ואביו, בלי יתרון הרופאים, לא ירַפאו אותו, אבל הוא יורד אל שפת הים, יכול לשכב על שפת הים בתוך הימים יודעֵי ההגעה, אבל הוא כמעט נער, לא מת מוטל על חוף צדפים ואצות, רק הולך על קַו המים והחול דווקא כמו ילד, לא צריך להֵרָפֵא כאן, בחוף בלי יעד, מביט על ציפורים עפות, והוא ציפור הולך מצייץ קַל, לאן ילך על קַו המים, ורואֶה את השמש כמעט באמצע היום, לא כציפורים, לא דַקה כקַו המים, והוא שוכב תחת השמש, וקולות וקריאות על החוף לא בגללו, הוא, עֲדִי, לא טבוּע, לא מוטל, כמעט-נער יפה נהדר מבִין את היָמים המהירים ואת הספינות המהירות, ואת תנועת הים, קשורה אל החוף, תמיד מֵי ים רוחצים חול צדפים אַצות שִכְחוֹת-חיים, מַבריאים את החוף, והוא יכול לשכב עוד קצת בלי סכנה כאן, ושתי בחורות יושבות לא הרחק מסתכלות עליו עכשיו, לא רואות חיוורון לא מתעניינות בשִכחוֹת חיים על החוף, ועוד בחורים על החוף אבל הן רואות שהוא משהו אחר, כאילו זר אולי מארץ אחרת, לא רואות את ארץ המחלה, ויש להן זמן ביום סוף קיץ יכולות לחכות קצת, כי הוא בטח יסתכל עליהן, כי הבחורים האחרים מסתכלים, אבל הוא נמשך אל ארץ המחלה, הוא המכיר אותה, המבין אותה, ומה לה ולבחורות ולבחורים על החוף, כנראה מאושרים, סומכים על זה, לא יודעים על הימשכותו, על התמסרותו, על הבנתו, על אי יכולתם של הוריו לרפא אותו, במהירות הגעַת הימים, והן דווקא ממשיכות להסתכל עליו, כי הן לא יודעות מה יש לו. 

ומעיָן עדיין במסעדה חושבת הוא הלך אל חוף הים, ולא ירַפא אותו חוף הים, אבל לא ישכב על החוף כמו יהונתן הלא נזהר, היא חושבת, המדמֶה שם שהוא בְּנוֹ של הים, נמשך אליו, שוכב על שֹפתו, רק על שפתו, לא טובע בו, ונמשך גם אל תענוגות המסעדה, ואומר שגם בו חֶלבם ודמם של החיים, ואומר שהתאהב בבחורה נחמדה על החוף, באהבה רוחנית לא נגמרת אצלו, כי הוא, יהונתן, מסוגל לאהבה לא נגמרת, ומה היא, אסור לה להיגמר, היא, מעיָן, היחידה, והיא הולכת לחפש את אחיה על החוף, כאילו רק מין הליכה על החוף, היא חושבת, רואָה את הים היפה, את החול, את הצדפים, את הנערים, והיא כמו הנערים, מסתכלת גם אל השמַיִם היפים, וכאילו קַלים השמים והיא קלה הולכת גם היא על קַו המים, והיא רואה אותו שוכב לא מוטָל לא מת, רק כמו יהונתן מַכִּיר-החוף ומַכִּיר לא-גורל, כמו יהונתן הלא-חולה-מאד, ושתי הבחורות על החוף חושבות היא אחותו, דומָה לו כל כך, וציפורים עפות וסירות מִפרש שָטוֹת תמימוֹת, כאילו חברותיהָ, כאילו היא.