כשקראתי שוב ב״שִבעה סיפורי דיוקן״ נזכרתי כמובן בדיוקנאוֹת הרומאיים הריאליסטים שנעשו על פי מסכות מוות, וב״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה״, התמונה היכולה להַראוֹת את דמוּת אלֹהים, התמונה שהיא הדומה הלא חי, ובאי-יכולתה של הסִפרוּת להראוֹת את דיוקנאוֹת הציוּר והפיסול, את תמונות הציוּר והפיסול, שהם הדומֶה הלא חי היכול להחריד בדמיונו לחי, בהיותו כמעט הלא חי כחי, המֵת כחי, וחשבתי שהדומה הלא חי, בתמונה האסורה, יָכֹל להחריד גם את אלֹהים.
וכל כך הרבה תיארה הסִפרוּת את התמונות האלו ויצרה עלילות של הדומים הלא חיים המחרידים האלה ושל החיים המושפעים מהם, ולא הראתה את הדבר האסור ב״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה״, את התמונה עצמה, הדיוקן גופו, הכמו-מת הדומה לחי.
נזכרתי בסיפור ״הוֶנוּס מֵאִיל״ שהפחיד אותי מאד בימי ילדותי, כאילו ראיתי אז את הפסל ההוא ממש. כמובן, חשבתי, הרי הסיפור הזה ושִבעת סיפורי הדיוקן מראים את הדומֶה הלא חי של הסִפרוּת עצמה כשהיא מתארת דיוקנאות ודמויות ומעוללת את עלילוֹת החיים והמוות של דיוקנאות ושל דמויות, עלילות שהדיוקנאות של הציור והפיסול אינן יכולות ליצור.
״עיניו השחורות של הישיש המצויר ניבטו לעברו כה מלאות חיים, ובה בשעה כה מתות, שעל כורחו נמלא לבו בהלה...״
״...הנוגה הבהיר, שהלבנה המלכותית הציפה בו את הלילה, עוד עצים את הרושם הבהיר הזה: הבד נעלם, וקלסתרו המבעית של הישיש ניבט מן המסגרת כמו מבעד לחלון״ [הדיוקן, נוסח ראשון, גוגול. תרגמה מרוסית נילי מירסקי]
״מהיותי עייף במקצת ומיואש מלהעלות על הנייר את דמות-דיוקנה השֹטני של האלילה...״
״מששבה אליה הכרתה, ראתה את המפלצת, או כפי שהיא חוזרת ואומרת, את האלילה מונחת ללא תנועה...ובזרועותיה בעלה, וגם הוא ללא תנועה, אז נשמעה קריאת התרנגול, ובו ברגע ירדה האלילה מן המִטה, שמטה את גופת-המת...״ [הוֶנוּס מֵאִיל, פרוספר מרימה, מכל העולמות מבחר סיפורים, הוצאת יוסף שרברק בע״מ, תל אביב]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה