עונֶג בסיפורים האלה [משהו על ״אִשה לעניין. מבחר סיפורי הפלייבוי״]

כמו חֵן הקייטנים החופשיים המאושרים של ימֵי קיץ על חוף הים, כך החן השוֹרֶה על הסיפורים הקצרים של ג׳ון ארווינג, ג׳ון צ׳יבר, ארווין שו, ברנרד מלמוד, ג׳ויס קרול אוטס ושל אחרים כשהם סיפורי הפלייבוי, כנופשים על חוף הפלייבוי, גם כשהם מקובצים אחרי כן בספר ואין צורך לקרוא את מגזין פלייבוי כדי לדמות אותם בו, ולדמות את מגעָם בנִמצאים בו תמיד ובנופשים האחרים בו, ולדמות מין עונֶג במגעם בהם. 

וגם שם הם נידונים, כמו תמיד, כמו כל אמנוּת. 

אני קוראת בהם שוב אחרי זמן רב, את ״לִמקום הולכים כל אלה שהוד בם וחוכמה״, את ״השתלחותו של בּרֶנבַּר״, את ״קול גדול שנדם״ וכמה אחרים, ומשהו בחן השוֹרֶה עליהם שם מזכיר לי פתאֹם כמו בלי סיבה ברורה את השֶבַח והגְּנוּת הנמצאים זה ליד זה ואת דברי ר׳ יהודה ״אם היה לִבָּהּ נָאֶה לא היה מְגַלֵּהוּ, ואם היה שְֹעָרָהּ נָאֶה, לא היה סוֹתְרוֹ" [סוטה פרק א' משנה] שראה את היופי והטומאה קרובים זה לזה, ונדמה לי שבכל זאת ההיזָכרוּת הזאת מסבירה משהו מהופעת הסִפרוּת על חוף הפלייבוי.  

 

 

[אִשה לעניין. מבחר סיפורי הפלייבוי. כתר הוצאה לאור. 1994 ]

                                                   

הספר

מִלּוֹת הרפואה וכפירה ב"הזכוכית הגדולה" [2]

כשקראתי את המִלים היפָרדוּת הזגוּגית, לִשְכָּה עמוקה ושקטה, קַשתית שלֵמה, היה נדמה לי שהמִלים האלו של הרפואה מתארות את פנימיותם הלא לגמרי מוסברת של הדברים, ולרגע, בשרירותיוּת המחשבה, הרהרתי בַּזכוכית הגדולה של מרסל דושאן וגם בכפירה בה. כי בשרירותיות המחשבה ובקולות הרומזים שלה "הזכוכית הגדולה" גם היא מין היפרדוּת, ואולי עדיין אפשר לראות בה את הִתרגשוּת המעבר אל הניסיונות החדשים של הצגת המושגים באמנוּת ואת הִתרגשות ההיפרדוּת מן הדרכים המוכָרות של האמנות, ובתוך ההרהורים גם הכפירה כי הצורות ה״שָטוֹת״ ב"הזכוכית הגדולה", שנפרדו לכאורה מן העניין בציוּר, נושאות בתוכן דווקא איזו אי-יכולת בתחום הציוּר, ואינן מצליחות להיפרד ממנה, וכך, הן אינן נפרדות מן העניין בציור, ואינן מגיעות לגמרי אל הממדים החדשים של הצגת המושֹגים. 

ובהרהורים אחרי כן היה נדמה לי שיצירה אחרת של מרסל דושאן, "נתוּן", עם דמות האִשה המוטלת או המשתרעת, האירוטית או הנִרצחת, מתקרבת קצת אל המִלים המתארות את היפרדוּת הזגוגית ואת הלִשְכָּה העמוקה השקטה, עם הדברים הנראים והלא נראים, עם העובדות הנִגלות ביצירה בבהירוּת ובכל זאת כמעט מבקשות שיפענחו אותן, כאילו היו מונָחות בלִשְכָּה עמוקה ושקטה או בִמקום מסתור, שבו גם נמצאות הראָיוֹת הרבות של הארוטיקה, של הפשע ושל הנוף. 

ביצירה הזאת לא-ציוּר ומה שנראה כציוּר, והיא נפעֶרֶת אל המסתכל בה כמעט כמו גוף נִפְעָר.   

                                                    

 נתון. מרסל דושאן.       

Étant donnés
English: Given: 1. The Waterfall, 2. The Illuminating Gas, French: Étant donnés: 1° la chute d'eau / 2° le gaz d'éclairage
Artist	Marcel Duchamp
Year	1946–1966
Type	Sculpture
Location	Philadelphia Museum of Art, Philadelphia

Étant donnés (Given: 1. The Waterfall, 2. The Illuminating Gas,

  

הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שלכם הפוכים ממה שאלֹהים צִוָּה [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

 

כשהחכם אומר את ״מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם״, את המִלים האלו מסֵפֶר דברים, אֱלֹהֵינוּ הוא גם שלו אבל הוא לא אומר שאלֹהים ציווה גם אותו, ובכל זאת, למרות ״אֶתְכֶם״, עם הביקורת שלו עליהם, הם נהיים חלק ממנו בגלל האלֹהים המשותף, אמר ישראל בשיחה הזאת, והחכם שואל בעצם למה עכשיו ולמה אתם עושים את הסעודה או למה הזיכרון, והוא אומר אין פה עכשיו קורבן פסח, ואיך אתם עושים דבר מנוגד למה שאלֹהים אמר. החוקים והמשפטים שלכם הפוכים ממה שאלֹהים ציווה, כי אין פה קורבן פסח. ובעצם הוא שואל על כל מהות סעודת פסח שהיא שערוריה בעיניו. 

כי עָקרו את קורבן פסח, והסעודה היא מהפכה, ואיך אפשר לשמר את הסעודה בלי הקורבן, אמר ישראל, וכך החכם שואל גם על כל ההיסטוריה של עם ישראל, מקורבן במצרַיִם לסמל בבית המקדש ולאי-קורבן לאורך ההיסטוריה אחר כך. ובעצם החכם אומר הסעודה הזאת היא המקום הגמיש ביותר לפירושים. המרחב עכשיו של הבנת יציאת מצרים. 

והוא שואל כאן על הסעודה הרומאית, בעצם, ואיפה החֵרוּת מעבדוּת, וכשהם עונים לו ״כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן״ הם אומרים שהחרות נמצאת אצל רומא, אבל אסור לך לנהוג על פי המוסר והפריצוּת הרומאית [על אפיקומן בתלמוד הירושלמי: שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. התלמוד הירושלמי כאן רואה את זה כפריצוּת]. 

והרי יציאת מצרַיִם היא כדי להיות כֹּהנים לָעולם, בתוך תרבוּת העולם, והם עונים כאן עלינו להיות בתוך החרות והתרבות הרומאית אבל גם להיזהר ממנה.

 

אחרי כן השווינו את הרשע לחכם ואת ״לָכֶם״ ו״אֶתְכֶם״. 

 

 

[חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:]

 

[דברים ו: כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם.]

 

 

שאלנו על דִּבְּרָה ועל כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

כי התורה דיברה, והיא דיברה כנגדָם, מולם, וב״כְּנֶגֶד״ אין מפגש בין התורה לארבעה בנים, היא לא נוגעת בהם, והבנים הם לא מסוימים, הם רעיון, ולא יכול להיות שלא יהיה אחד מהם, אמר ישראל, כי כל דבר שנאמר בתורה הוא נצחי. אבל התורה לא דיברה על חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול, אלא המדרש אומר התורה דיברה, המדרש אומר זה לא ניתן לשינוי. תמיד יש ארבעה בנים. והתורה תמיד נגדם, מולם, ולכן יש הרגשה שהם שווים לדברי התורה, שהם נצחיים. מול דִברי התורה. והתורה לא יכולה להתגבר עליהם. היא לא יכולה לשנות את הקיוּם של הבנים האלה. 

ושאלנו אחרי כן על מין המשכיוּת באֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע. וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל, והשווינו אל מין המשכיוּת בפסוקים בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כאילו הרֶצֶף הזה הוא משהו טבעי. וישראל אמר תנועת הרצף של התנ״ך שונה ממבנה הברית החדשה, מבנה ארבעה האוונגליונים שהם סיפורים לעצמם, וכאן במדרש יש דמיון לרצף התנכי אבל גם כמין מִבְנֶה של ארבע חטיבות, כניתוק הרצף, ועוד, הזכיר את אלפיים שנות תֹהו, אלפיים שנות תורה ואלפיים שנות גאולה, ואמר הגאולה היא כאלטרנטיבה לנצרוּת, ואמר, כשההגדה קושרת עצמה אל התורה שבכתב המבנה של אחד ואחד ואחד ואחד, של ארבעה בנים, שלא ייעלמו אף פעם, הוא מבנה שמוליך עד הגאולה. וזה גם מסביר למה העולם צריך את כל ארבעתם. 

 

ולא דיברנו כמעט על יְפִי השֹפה האומרת אחד ואחד ואחד ואחד, שהוא יְפִי הצורך המוחלט באחד ואחד ואחד ואחד של השפה המרוכזת המצומצמת שהחֲזָרָה הזאת אינה הפוכה לה, השפה שאין בה דבר מיותר.  

 

 

[כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע. וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:]

 

  

מקום, והוא לא מקום [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

אחרי עניין הימים והלילות עניין המקום, ״בָּרוּךְ הַמָּקום, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא״, והוא לא מקום כי הוא המקום המבורָך, כי הברכה מוציאה את הדבר המבורָך מן המציאוּת הקיימת והופכת אותו לדבר מקודש. 

ויש כאן ויכוח עם הנצרות שבה כל מקום שיֵשוּ דָרך בו נהיה מקודש, אמר ישראל בשיחה הזאת, ואצלנו אלֹהים הוא הקדוש, ואלֹהים הוא מקום ולא מקום, והוא קדוש. לא מקום כמו המקומות הממשיים שישו דרך בהם. ויש פה מין עליונות שהיא עליונות של רעיון. 

ויש כאן גם הוא, שהוא הרחקה, אמר ישראל, תמיד גם הרחקה מאני ומהוויה שלי, וברוך הוא תמיד לא ממשי. וברכה היא אִי-נַחַת מהמציאוּת, והיא כתיאוּר החָסֵר, ויש גם אי-נחת מאלֹהים, וצריך ‎לברך אותו כי יש בו חיסרון. 

ואז, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה, ובשיחה הנמשכת שאלנו על דִּבְּרָה תורה ועל כְּנֶגֶד. 

 

[בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה:]

על עניין הַלֵּילוֹת. ״עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא...״ [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

מיהרתי בכתיבה אל ״עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא... כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילות״, להתחיל בבֶן זומָא, כי בן זומָא הפך דברים [קצת כמו שהרעיש את העולם. ״ויעש אלהים את הרקיע זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם״], והראָה את צורֶך הלילות, לדוּן את יציאַת מצרַיִם. 

אבל תחילת השיחה שלנו היתה על ״...וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית״, ושאלנו למה היה חשוב לתלמידים לעצור את הסיפור בסוף הלילה, לעצור את סיפור יציאת מצרַיִם, וישראל אמר כי קריאת שמע היא לאיחוד של אלֹהים, תפקידה הוא האחדוּת, והאחדות גוברת על יציאת מצרים, ומה יש ביציאת מצרים שהוא לא אחדות? מעשה העגל. כי בני ישראל אמרו שהעגל הוא שהוציא אותם ממצרים. והניסיון לראות את אחדות הטבע דרך אלֹהים [שגם בו יש ניגודים] חשוב בעיני התלמידים מסיפור יציאת מצרים. 

ושאלנו על עניין הלילות, כי על פי תַּנָאִים מזכירין יציאת מצרים בלילות, ומזכירין כאן הוא עיסוק בעניין הגאולה, קשור לעם, אמר ישראל, והוא צורת דיבור אחרת על יציאת מצרַיִם, וזה קשור לשמע ישראל, איחוד ההפכים, הכרזה על האל האחד, והאם גאולת ישראל היא בבוקר או בלילה, והרי הלילה הוא במידת הדין, אדם מול עצמו לבדו, ואילו הגאולה היא מידת חסד, וכשהם מדברים בלילה זה כי כל יציאת מצרים צריכה לעמוד לדין. ובלילה הם מסַפְּרִים, דָנִים את יציאת מצרים.

וחז״ל אומרים, בעצם, האם יזכרו את יציאת מצרים בגאולה הסופית, ואומרים לומדים על הגאולה האחרונה מזו של יציאת מצרים, מאי הוודאות של יציאת מצרים. ומה משמעות יציאת מצרים באחרית הימים, האם שעבוד מלכויות יהיה עיקר ויציאת מצרים טפל לו. 

כשהמלכויות אובדות, נכשלות בתיקון עולם, משועבדות על ידי ההיסטוריה, מישהו יכול לבוא במקומן, אמר ישראל, ואז, עַם ישראל באחרית הימים יוכל לתקן, וזה התחיל ביציאת מצרים, בממלכת כּהנים וגוי קדוש, ונכשל בחטא העגל, אבל ישראל חוזרים תמיד לנאמנות לאלהים.

וכאן שעבוד מלכויות נהיֶה עיקר, כלומר ראיית יציאת מצרַיִם מנקודת המבט של שעבוד מלכויות וחזרה אל הייעוד של יציאת מצרים לתיקון עולם. 

ומה ראו החכמים שהיו מְסַפְּרִים כל אותו הלילה, האם הם ראו את יציאת מצרים גם מנקודת המבט של שעבוד מלכויות. ובֶן זומָא אומר שהגאולה, כמו יציאת מצרים, מתחילה בלילה ולא ביום. ומְסַפְּרִים בלילות, לדון את יציאת מצרים. 

והוא אומר ב״חַיֶּיךָ״ שהיחיד חשוב יותר מהעם, אמר ישראל, רק חייךָ שלך מקיימים את חיי העם. ואומר אתה צריך להכניס לחייךָ את ממד הלילה, החושך, ההיפך מההתבוננוּת, אחד חלקי שִשים של מוות, וזמן של מידת הדין, ואומר כך כל ימי חייך צריכים להיות עִם חלל, העולם שלך צריך להיות עִם חלל. וחשבנו גם  מורעָש, העולם שלך צריך להיות מורעָש.  

  

[מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית. 
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה וְלא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילות עַד שֶׁדָּרְשָׁהּ בֶּן זומָא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכּור אֶת יום צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילות. וַחֲכָמִים אומְרִים יְמֵי חַיֶּיךָ הָעולָם הַזֶּה. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימות הַמָּשִׁיחַ:] 

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב 

 שנה. מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: +דברים ט"ז+ למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח. 

 

גמרא. תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: +ירמיהו כ"ג+ הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו.]

 

כשהם צריכים להכריע כל פעם מחדש במהי גְּנוּת [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

על מהי גְּנוּת שנאמרה במִשנה ב״מתחיל בגנוּת ומסיים בשבח״ אמר רַב ״מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ״, וּשְׁמוּאֵל אָמַר ״עֲבָדִים הָיִינוּ״, וכאן זה כבר דיוּן על הגְּנוּת של עם ישראל בעבר והתלמוד הבבלי אומר כאן באופן מוחלט יש גנוּת ושבח בעבר של ישראל [לא אמירה של אב מסוים אחד כמו במִשנה]. וגנוּת צריכה כל פעם להתברר מחדש כי רע וטוב לא ברורים לגמרי, אמר ישראל בשיחה שלנו, רע וטוב בעץ הדעת לא ברור לגמרי. 

וכשהם צריכים להכריע כל פעם מחדש במהי גְּנוּת הם משתלטים על מושג טוב ורע, אמר. 

והגְּנוּת היא לנו בגלל הרצון להיות עבדים [זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים..] ולמצרַיִם שהפכו אותנו לעבדים, וגנוּת ושבח נהיים קשורים זה בזה, כי בגנוּת יש גם שבח, כי העבד שזוכר את הקישואים משבח את האדון, בעצם. ויש גם גנוּת של אלֹהים [וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה].

וכאילו עם ישראל משתוקק להיות עובדי עבודה זרה ב״תחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל העם...״, והגְּנוּת כאן היא רק לעם ישראל, והרי בסיפור שהמציא יהושע [אין בו ישמעאל, וההליכה של יעקב אל לָבָן, ויוסף במצרים] אין שום שינוי מ״וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ עד ״יָרְדוּ מִצְרָיִם״ והם ממשיכים להיות עובדי עבודה זרה. וזה אומר תיזהרו באבותינו, אמר ישראל. 

אחרי כן המשכנו אל ״וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם״, אל מהו מְסַפְּרִים, אל סיפוּר שהוא יצירה, יצירַת תמוּנה, קרוב לִבריאה.

 

 

[בבלי, פסחים קטז: בִּגְנוּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח. מַאי בִּגְנוּת? רַב אָמַר: ״מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ״. [וּשְׁמוּאֵל] אָמַר: ״עֲבָדִים הָיִינוּ״. ]

 

[עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

 

תְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:]