עכשיו, בשיחות הנמשכות, ממרחק, לא המשכנו אל קוֹנָם, קוֹנָח, קוֹנָס, חֵרֶק חֵרָךְ, במִשנה, אלא שאלנו על התחלת נדרים בתלמוד בבלי, וישראל אמר כשהם שואלים מיד בהתחלה על מסכת נזיר בהשוואה למסכת נדרים הם רוצים התאמות בין המסכתות במשנה, כי הלימוד אצלם הוא אינטלקטואלי, בודק רעיונות, לא שייך לחיים היומיומיים שלהם, הרחק מהעברית החיה בארץ ישראל. וכשאין התאמה הם רוצים לברר למה יש חריגה.
היופי של בבלי הוא בעמידה מול הרעיון, אבל יש גם דליחוּת באי-העמידה מול המציאוּת, אמר, כשהעברית כמעט לא חיה, בגולה, והיא כמעט נושקת לתיאולוגיה, לניסיון להסתכל על העולם מנקודת מבטו של אלֹהים. ובנדרים זה קשה במיוחד, כי בנדרים יש הכנסת החיים לתוך הרעיון. נדרים הכי קרובים להשקה בין רעיון והחיים עצמם. בין שָֹפָה ומה שמחוּץ לה. הנודר מוסיף קדוּשה במקום שלא היתה בו קדוּשה.
וכשהם משווים את מסכת נדרים למסכת נזיר, כי הם לא רוצים סדקים בְּעולם האידיאה שלהם, אמר, הם לא שמים לב לכך שבארץ ישראל נעשתה הפרדה בין נזיר ונדרים מפני שנזיר בתנ"ך הוא לעצמו. לשמשון, נזיר אלֹהים, מבטן אמו, היה תפקיד מעם אלֹהים. הנזירוּת הביאה אותו להיות שופט, מנהיג. והמִשְנָה מפרידה בין נזיר ושאר נדרים כי לנזיר יש אופציה להיות מנהיג.
[אחרי כן דימיתי את כל כינוּיֵי נְדָרִים כסדקים קטנים ורַבּים בשְֹפַת הנֵדֶר ]
[תלמוד בבלי מסכת נדרים פרק א
דף ב,א משנה כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות האומר לחברו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך ר"ע היה חוכך בזה להחמיר:
דף ב,ב גמרא כל כינויי נדרים כנדרים מאי שנא גבי נזיר דלא קתני להו לכולהו ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין וכיון דתני תרתין תני לכולהו וליתני כינוי שבועות בתר נדרים איידי דתנא נדרים
משנה. מסכת נזיר: פרק א
א,א כל כינויי נזירוּת כנזירוּת. האומר אהא, הרי זה נזיר; או אהא נווה, נזיר. נזיק, נזיח, פזיח--הרי זה נזיר. הרי אני כזה, הרי אני מסלסל, הרי אני מכלכל, הרי עליי לשלח פרע--הרי זה נזיר. הרי עליי ציפורים--רבי מאיר אומר, נזיר; וחכמים אומרין, אינו נזיר. ]
