בבוקר אחר דיברנו על השאלה על הכינויים ב"כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים", הכינויים המוכנסים לרמת הנדרים עצמם, הכינויים שהם הבעַת דמיון לדבר ולא הדבר עצמו והם כאן בדרגת הדבר עצמו, והרי התורה לא אמרה כינויי נדרים כנדרים, זה לא נמצא בפשט שלה, וחז"ל אומרים שהפְּשָט לא מספיק להם, אמר ישראל, והם מרחיבים את מרחב הנדרים. וכך, אם אדם לא מדייק ולא אומר נֵדֶר אלא אומר כינוי של נדר, הוא מכניס את אלֹהים למקום שהוא לא היה בו. והרי הנֵדֶר מנסה להכניס קדוּשה במקום שאין בו קדוּשה, ופה מורחב המקום של אלוהות בתוך השָֹפָה של האדם.
ודיברנו קצת על הפירוש האומר שבלימוד בעל-פה היתה שִכחה, שכחו להכניס את כל הכינויים, ולכן המשנה אומרת "כל כינויי".
והיא אומרת לנו בפשטות שהיו כינויים, והיא לא אומרת מאיפה הם באו, הם דבר מובן מאליו בעיניה.
לרגע אחד, לא בבהירוּת שלמה, הכינויים האלה שהם הבעַת הדומֶה לנדרים ולא הנדרים עצמם, ושהם רק בשָֹפָה, מזכירים לי את הדוֹמִים באמנוּת, שככל שהם יותר דומים לאֵלֶּה שבמציאוּת [שמחוּץ לאמנוּת] הם יותר מעוררי חרדה, כאילו היו צִלליהם, צִלליהם של החיים והדוממים (כגון פסלי דמויות בני האדם של דוויין הנסון Duane Hanson).
[פרק א - משנה א
כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדָּרְנִי מִמְּךָ, מֻפְרָשְׁנִי מִמְּךָ, מְרֻחָקְנִי מִמְּךָ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֻדֶּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחֲמִיר ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה