עוד על ההעתקים של רובֶנס או: בשבח ההעתקים.

 [“as a tireless scholar of bygone art, Rubens had the opportunity to admire Titian’s paintings during his stay in Madrid and copied many of them”. Fundación Iberdrola España

בזמן ששהה במדריד היתה לרובֶנס, לומֵד לא נלאֶה של אמנוּת קודם זמנו, ההִזדמנוּת להעריך את ציוּריו של טיציאן, והוא העתיק רבים מהם].

ההעתקים האלה לא מצטטים את הציוּרים של טיציאן ולא "מִתכתבים" אִתם, אלא  הם כעֵין הופעה חדשה שלהם בתוך העולם, כמעט הִתגלוּת חדשה שלהם. 

ההעתקים כמו ממלאים את העולם בהופעות ובהתגלויות חדשות, קצת כמו שהעננים והמלאכים והאור הבוקע ממלאים את שְמֵי הציוּר. בהשוואתם לְמה שבשמֵי הציוּר נהיים ההעתקים וההופעות החדשות לְמתבוננים על הציוּרים המקוריים מן השמַיִם הגדולים דיים, הרחבים דיים. 

בחסד ובאהבה, אני חושבת. כן, ההעתקים לא רק זוכים בחסד הציורים המקוריים אלא גם מעניקים לציורים המקוריים את חסד השמים הרחבים דיים ואת רוחב הלב. 

יחד הם יוצרים מעֵין תולָדות, מעֵין הִתרַבּוּת בתוך הזמן. 

תווי הפָּנִים השונים בציוּר " YOUNG WOMAN IN A FUR WRAP (AFTER TITIAN)  "  של רובֶנס לא פוגמים ביכולת ההופעה [או ההִתגלוּת] החדשה, אני חושבת. הם כמעט מכריחים אותנו להתבונן שוב בפנים המצוירים ב" Woman in a Fur Coat  " של טיציאן כדי להבין את צמיחתה של ההופעה החדשה. לרגעים נדמֶה שתווי הפנים השונים אצל רובנס הם מין תעתוע, אבל הם חלק מן ההִתרבוּת בתוך הזמן.  

                                         

 

 ca. 1560-62.Rape of Europa טיציאן

רובנס  1628-29 [a copy of a 1562 work on the same subject by Titian.]

טיציאן  Woman in a Fur Coat 

רובנס  YOUNG WOMAN IN A FUR WRAP (AFTER TITIAN)

עוד על החזרה החֶזיוֹנית, ועל דְּמוּת הַנִּבְחָר.

חשבתי שוב על חיקויים, על חזרַת התכוּנוֹת ועל החיקוי כחזרה חֶזיוֹנית כשקראתי את הסיפור על זושא סוחר הסוסים שב"בלבב ימים" של עגנון, הנראֶה כמין חיקוי חלקי של הסיפור "מיכאל קולהאס" של קלייסט. זושא היה "קונה סוסים בשביל שרי האומות, וכל השרים היו מאמינים לו ונותנים לו מעות לחשבון, ומעולם לא הפסיד אמונו הן בדברים שבין אדם לחברו והן בדברים שבין אדם למקום", וסיפרו עליו שנתחבר לליסטים, ונִתלה. "אפשר זושא שדר עם כל אדם בשלום ונשא ונתן באמונה נתחבר לליסטים...", נכתב  שם, בחיקוי, שהוא כמין חזרה חֶזיוֹנית או כרוח הרפאים של הסיפור האחר, רוח שאין לה צורך בהגיון כל הסיבות של הסיפור האחר.  

י' ואני דיברנו לפני כמה ימים על כמעט חזרה חֶזיוֹנית של "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן,." ו"וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם,לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה " בתוך מגילת רות, כי ראינו את כמעט חזרַת דמוּת הנִבְחָר שיש לו ייעוד גדול בדמותה של רות, את חזרת הרעב וההליכה אל ארץ אחרת ואת יכולתו של הייעוד להתקיים דווקא במעברים בין הארצות. הנבחרים, יוסף ורות, הגיעו אל ייעודם בתוך המעברים בין ארצות ועמים.    

אין כאן חזרה חֶזיוֹנית כמו בסיפור על זושא סוחר הסוסים, אבל יש כאן מעֵין חזרה חֶזיוֹנית, שבה דמותה של רות נישאת מעל הדמויות האחרות במגילה . 

[הציוּר   YOUNG WOMAN IN A FUR WRAP (AFTER TITIAN) C.1629–30   של רובֶנס לא נראה כמו חזרה חֶזיוֹנית של הציור Woman in a Fur Coat   של טיציאן, אלא יותר כמו העתק לא שלם, אבל נדמה שדווקא פרטֵי הפָּנִים השונים מנסים להשיג גם משהו מיכולת החזרה החֶזיוֹנית של הפרטים המצוינים שבציור של טיציאן.]

[...  אֶת-עוֹבֵד , וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.  ]  

     

[אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה

יוַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.  מה,ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  מה,ט מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים]

                                                    

טיציאן  Woman in a Fur Coat

רובנס    [Young woman in a fur wrap (after Titian

        

       

                               

                                     

החזרה החזינית של ״מיכאל קולהאס״ ב״רגטיים״ של דוקטורב. [רגטיים. א.ל. דוקטורוב. תרגום אהרון אמיר. הוצאה לאור זמורה ביתן מודן  ]

     

       

אֵין לַדָּבָר סוֹף

"רבי יהודה אומר: אף אִשה אחרת מַתְקִינִין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר ויקרא טז וכִפר בעדו ובעד ביתו.

ביתו, זו אשתו.

אמרו לו: אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף ."[ משנה, מסכת יומא ]

 אֵין סוֹף למוֹת הנשים ב"אין לדבר סוף"  וכבר ב"אף אִשה אחרת מתקינין לו", ונדמה לי פתאם שכמעט כל המעשים המתוארים במסכת יומא מציגים את אין לדבר סוף, "מַתְקִינִין לו כֹהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול", "ואם של עזאזל מֵת זה שעלה עליו הגורל "לעזאזל" יתקיים תחתיו", "ואומרים לו קרא אתה בפרק שמא שכחת או שמא לא למדת", כאילו המסכת כולה אומרת אין סוף למוֹת הנשים, למוֹת הכהנים הגדולים, למוֹת השֹעירים, לטבילות ולהחלפות הבגדים של הכהן הגדול, ל"כי ביום הזה יכפר עליכם", שיופיע שוב ושוב, ל"מכל חטֹאתיכם לפני ה' תטהרו" [ויקרא טז] הנמשך תמיד. 

המשנָה לא מסבירה את כל זה. ישנה כאן השָֹפָה האומרת פעם אחת "אין לדבר סוף" וסומכת על יכולתן של המִלים להשפיע על כל סביבותיהן. 

כשאני חושבת שוב על מֵיצג מירוּק העצמות והדם של מרינה אברמוביץ, על המיצג עם זאב הערבות של יוזף בויס  [‘I Like America and America Likes Me’] ועל עוד מֵיצגים של האמנוּת, אני רואה בהם את הרצון לאין לדבר סוף. הם לא דומים למשנָה. הם ראוותניים ואַרכניים ולא סומכים על יכולתה של אמירה אחת. הם גם לא סומכים על יכולת ההִתפרשֹוּת של תמוּנוֹת, אבל הם מנסים להשיג את הבעת אין לדבר סוף.  

                                         

יוזף בויס  I Like America and America Likes Me

                                   

                                                 

היפוך העולם, אניש קאפור, מוזיאון ישראל, ירושלים

לקראת סוף הסיפור

...היא אמרה פתאֹם דיברנו אחרי הצהרים על ז'וּלי פּיסארו ועל ילדיה. 

כמה מהם נהיו ציירים, היא אמרה, ונזכרה ששניים מהם מתו בגלל מחלות. היא נזכרה שאחד מהם היה נער בוגר.  

נִיל לא שאל למה היא מספרת לו על זה. הוא אמר בוודאי היתה שם משֹאַת נפש של פּיסארו שיהיו ציירים. 

היא אמרה כן, אולי של שניהם.   

והרי היה עוד דבר. משֹאַת הנפש של ז'וּלי. זה הדבר שלא דיברה עליו אחרי הצהרים. הוא מילא אותה עכשיו כאילו היה שֶלָּהּ. 

חיים שלמים עם משֹאת נפש, היא אמרה...  

שוב אני כותבת על ז'וּלי פּיסארו. לקראת סוף הסיפוּר נדמֶה לי שאני יודעת עוד משהו על משֹאות הנפש שלה, ונדמה לי שהן היו עצומות.

אני מהרהרת על קמיל פּיסארו ועליה די הרבה, ואני לא מצליחה לראות אותם בעיני רוחי נחים ממעשיהם, כאילו כל ימיהם ושעותיהם חתרו אל תכליתם.  כמובן, האמוּנוֹת והמעשים והמאמצים שלו ידועים כל כך, אבל עכשיו נדמה לי שאני יודעת עוד משהו גם על אלו שֶלָּהּ. נדמה לי שהם מִצטללים עכשיו. אני קוראת לַסיפור "דיוקן של ז'וּלי פּיסארו". כמובן אני חושבת גם על ציוּר הדיוקן שלה שצייר קמיל.

 אני יכולה לראות בציור הדיוקן את הבעַת ההשחתה המסוימת של תקווֹת הנעוּרים, אולי כמו התעייפוּת אחרי שנים, אבל אני רואה גם את הבעַת נחישוּת הדעת, הצלולה כל כך. דַּעַת טוב ורע, אני חושבת. כל השנים האלו עם דעת טוב ורע גם למען הילדים, וההקפדה הגדולה, וכל זה גם למען ידיעת האמנות, אני חושבת. 

גם קמיל התעייף, וכתב לבנם לוסיין כמה קשה לאדם זקן להמשיך, אפילו בדרכו הצנועה, אבל אחרי כן צייר את ציוּרי השֹדֵרות, את ההִתפרשֹוּת הגדולה, כאילו הגיע אל מין הוכחה של תכלית חייו, ובעצם גם של חיי ילדיו.     

וגם אחרי מותו של פליקס הוא המשיך לצייר זמן מה את ההִתפרשֹוּת הגדולה הזאת, בלי מרכז וקצה, כרעיון אחד גדול. את הרעיון הזה יכול היה להוריש לאמנוּת כולה.   

הוא הוריש לז'ולי את רוב הציוּרים שלו. אני מדמה לי שהיא ראתה בהם גם משהו ממשֹאות הנפש שלה, מתכלית חייה שלה.           

                                     

דיוקן של ז׳ולי פיסארו. קמיל פיסארו. 

                                           

The Boulevard Montmartre on a Winter Morning פיסארו.

צִיּוּרֵי בית המשפט [courtroom sketches]

                           

courtroom sketch (by Betty Wells) courtesy of Thomas Walsh  [בציור: עורך הדין הממונה  והנער הנאשם, מלוו ]

 בכתבה באתר ה  SMITHSONIAN על אודות תערוכַת צִיּוּרֵי בית משפט בספריית הקונגרס [ Library of Congress] תוארו תולדות ציורי בית המשפט באמריקה, ונכתב שם שהתערוכה מאירה גישות וסגנונות שונים של הציוּרים, ושלגברים ולנשים שציירו את הציורים האלה היתה משימה  בתפישֹת המהוּת של רוצחים, של אנשי מאפיה, של טרוריסטים, של גנבים ומתנגדים לשלטון. 

האוצרת שרה דיוק אמרה שהאמנים האלה זיקקו בשבילנו את מחווֹת האנשים, את היחסים שלהם עם אנשים אחרים באולם, ורגעים שהגדירו את המשפט. 

אבל רבים מציורי בית המשפט מביעים גם את השאיפה ליופי ולהעלאַת הדמויות וההִתרחשויוֹת המצוירוֹת לדרגת רעיון שיעמוד בזכות עצמו, לכל מה שאולי יקרב אותם אל גבהי האמנות, ולפעמים הם מביעים גם את הכישרון המרגֵש של האמן שצייר אותם. 

ג'ון אלן מוחמד  והנער לי בויד מַלווֹ רצחו עשרה אנשים ופצעו שִשה בהתקפות ירי שנמשכו לאורך שלושה שבועות בוושינגטון הבירה, במרילנד ובווירג'יניה באוקטובר 2002 . הם החלו את מעשי הרצח כחודש ימים לפני כן  בלואיזיאנה ובאלבמה.  

הם נתפסו כשנמצאו ישֵנים במכוניתם, והמחפשים אמרו שראו אדם ו"בנו", שהיו מַביעֵי כבוד ומנומסים, ותיארו אחרי כן את מוחמד כמקסים ואת מלווֹ כשקט. 

הגבר היורה ג'ון אלן מוחמד נידון ב-2003 למוות, והנער נידון לששה מאסרי עולם רצופים בלי אפשרות חנינה. בית המשפט העליון של  וירג'יניה תיאר את ג'ון אלן מוחמד כמי שבאופן מחושב ומתוכנן, עם כוונה מלכתחילה ועם זלזול אכזרי בחיי אדם, הוציא לפועל את תכנית הטרור שלו.  

נדמֶה שהציורים מבית המשפט מביעים משהו מכל זה. משהו ממראֵה האב ובנו, הנער הנראֶה כתלמיד בית ספר בבגדיו המסודרים, התִּמָּהוֹן המסוים של הנער, הנימוס, הסתירות בתוך המראֶה הזה, כמעט אי יציבות או טירוף בהבעות הנאשמים וגילויי הזלזול, הזעם והשקר בתוך העמדת הפנים של ג'ון אלן מוחמד החוקר את מלוו. וכדבר מובן מאליו מציגים הציורים גם את דמויות השופטים, את הבעות ההקשבה וההִרהוּר שלהם, את דמותו של עורך הדין הממונֶה ודמויות אחרות, לא רק כמי שנמצאים באולם בית המשפט אלא גם כשייכים לדרכֵי הציוּרים עצמם.    
ועוד, יש בציורים האלה גם מין נימוּס או צניעות של הציירים, אולי קצת כמו צניעות של איוּרים לְסֵפֶר, לְסיפור שכבר נוסח, ויש בהם גם מין תום, כמו תום הנאמנות לסיפור שכבר נוסח, בעוד הם גם שואפים אל רעיונותיהם שלהם ואל ניסוחיהם שלהם. שם הם יוכלו לראות משהו מחזיוֹנוֹת האמנוּת.        

                         

[onvicted sniper John Allen Muhammad, standing, cross-examines fellow convicted sniper Lee Boyd Malvo, left, on   Tuesday in a Rockville, Md. courthouse. The two are on trial for 2002 shootings

                      

כָּל הרָעוּעַ בַּגַּן.

הדשא חלה ווֶרֶד הבְּלוּ מוּן מֵת. ל' אמר שרצוי לשלב זַנים שונים של דשא. חשבנו שנשתול  וֶרֶד אחר בחורף, אבל לא ידענו מה יהא על הדשא. 

י' אמר לפני זמן מה, כשדיברנו על גַּן-עדן, שאלֹהים נטע לעצמו גַּן-בְּעֵדֶן. ראיתי פתאם שבְּגַן-בְּעֵדֶן אלֹהים יצר לעצמו דבר רעוע. 

כי את הגַן היה צריך לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ [אולי להבדיל מעץ עושה פרי שהארץ הוציאה], בו היו העצים נחמדים למראֶה, שאפשר היה לחמוד אותם, כאילו היו  עשויים להיות תלויים במשהו או במישהו, בו נמצא אִיּוּם המוות, בו היו גילוי העירום והעונש של אכילת העָפָר, אכילת החומר שממנו עשוי אדם, שתזכיר תמיד את חזרת הגוף החי אל החומרים הלא חיים, ובו יָכֹל להיות עִרעוּר ההבדלים שבין אלֹהים ואדם [הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע]. 

והגַן בעדן הראה את כל הרעוע, חשבתי, את התלוּת שלו, את אי היכולת המסוימת שלו, את אִיוּם המוות, את העירום, את ערעוּר ההבדל בין החומרים החיים והלא חיים, ואולי גם את הקצוות המתרופפים שלו כשהיה זקוק לכְּרֻבִים וְללהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. 

כי הגן הוא כמו תמונה, שבה ההִתרחשויוֹת  הן הדימויים השואפים אל גודל הרעיון ואל גודל הידיעה. כך כל הרעוע מודגש מאד.     

                                          

Martin Johnson Heade (August 11, 1819 – September 4, 1904) Magnolias on a blue velvet cloth  

 




                                             

וְעָפָר תֹּאכַל ומרינה אברמוביץ

                                                             

Marina Abramović

1997 Balkan Baroque       מיצג של מרינה אברמוביץ .

כנראה מֵירוק הדם מן העצמוֹת של הפָּרוֹת המֵתות מנסֶה להיות מין דימוי למֵירוק הדם של זוועות המלחמה, אבל נדמה שמוצגת כאן מין השוואה די פשוטה של כל ההריגוֹת והמיתוֹת. ונדמה שערימת העצמות והדם והמירוק עצמם הם המעירים את הרגשת הזוועה. 

אבל אולי בכל זאת מצליחה ערימת העצמות והדם להיות דימוי, לא הדימוי הפשוט לכל ההרוּגים והמֵתים של המלחמות אלא הדימוי השואף להיות תמונת הלא-מושֹג.  

אולי ערימת העצמות והדם כמעט מצליחה להיות תמונת החזרה הלא נתפשֹת לגמרי של הגוף אל חומריו הלא חיים.         

הנחש ב"בראשית", שנאמר לו "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ ", יאכַל את החומר שממנו עשוי אדם, ואכילת הֶעָפָר תזכיר תמיד את חזרַת החיים אל החומרים הלא חיים. ובעצם, כמעט כמו ערימת העצמות והדם יכול העפר, שהוא החומר של החיים ושל המוות, להיות לדימוי. 

הנחש לא יאכל מן הבשר העצמות והדם, אבל העפר שיאכַל  יהיה לדימוי הכמעט לא מושֹג של חזרַת חומרי הגוף החיים אל היותם חומרים לא חיים. 

כמובן אין כאן, באכילת העפר, ההתנגדוּת למיתוֹת ולהריגוֹת, אבל יש כאן הצגה כמעט אכזרית של חומרי החיים והמוות, כאילו אין הבדלים בעלי חשיבות ביניהם. החומר שממנו עשוי אדם הוא גם החומר שיאכל הנחש, הוא לא יאכַל אדם אלא רק יציג את שוויון החומרים.       

[וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה,   ]