...היא אמרה פתאֹם דיברנו אחרי הצהרים על ז'וּלי פּיסארו ועל ילדיה.
כמה מהם נהיו ציירים, היא אמרה, ונזכרה ששניים מהם מתו בגלל מחלות. היא נזכרה שאחד מהם היה נער בוגר.
נִיל לא שאל למה היא מספרת לו על זה. הוא אמר בוודאי היתה שם משֹאַת נפש של פּיסארו שיהיו ציירים.
היא אמרה כן, אולי של שניהם.
והרי היה עוד דבר. משֹאַת הנפש של ז'וּלי. זה הדבר שלא דיברה עליו אחרי הצהרים. הוא מילא אותה עכשיו כאילו היה שֶלָּהּ.
חיים שלמים עם משֹאת נפש, היא אמרה...
שוב אני כותבת על ז'וּלי פּיסארו. לקראת סוף הסיפוּר נדמֶה לי שאני יודעת עוד משהו על משֹאות הנפש שלה, ונדמה לי שהן היו עצומות.
אני מהרהרת על קמיל פּיסארו ועליה די הרבה, ואני לא מצליחה לראות אותם בעיני רוחי נחים ממעשיהם, כאילו כל ימיהם ושעותיהם חתרו אל תכליתם. כמובן, האמוּנוֹת והמעשים והמאמצים שלו ידועים כל כך, אבל עכשיו נדמה לי שאני יודעת עוד משהו גם על אלו שֶלָּהּ. נדמה לי שהם מִצטללים עכשיו. אני קוראת לַסיפור "דיוקן של ז'וּלי פּיסארו". כמובן אני חושבת גם על ציוּר הדיוקן שלה שצייר קמיל.
אני יכולה לראות בציור הדיוקן את הבעַת ההשחתה המסוימת של תקווֹת הנעוּרים, אולי כמו התעייפוּת אחרי שנים, אבל אני רואה גם את הבעַת נחישוּת הדעת, הצלולה כל כך. דַּעַת טוב ורע, אני חושבת. כל השנים האלו עם דעת טוב ורע גם למען הילדים, וההקפדה הגדולה, וכל זה גם למען ידיעת האמנות, אני חושבת.
גם קמיל התעייף, וכתב לבנם לוסיין כמה קשה לאדם זקן להמשיך, אפילו בדרכו הצנועה, אבל אחרי כן צייר את ציוּרי השֹדֵרות, את ההִתפרשֹוּת הגדולה, כאילו הגיע אל מין הוכחה של תכלית חייו, ובעצם גם של חיי ילדיו.
וגם אחרי מותו של פליקס הוא המשיך לצייר זמן מה את ההִתפרשֹוּת הגדולה הזאת, בלי מרכז וקצה, כרעיון אחד גדול. את הרעיון הזה יכול היה להוריש לאמנוּת כולה.
הוא הוריש לז'ולי את רוב הציוּרים שלו. אני מדמה לי שהיא ראתה בהם גם משהו ממשֹאות הנפש שלה, מתכלית חייה שלה.
 |
| דיוקן של ז׳ולי פיסארו. קמיל פיסארו. |
 |
| The Boulevard Montmartre on a Winter Morning פיסארו. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה