עַם ב"ענן" האינטרנט או: האמנוּת הצילה אותי.

העם הנגלֶה ב"ענן" האינטרנט דומה כל כך לעם הממשי, והרי העם עצמו, כמו דמותו המעוננת באינטרנט, הוא מעומעם קצת וקצותיו לא לגמרי מוגדרים.

אבל נדמה שדמותו גלויה וברורה יותר דווקא ב"ענן" האינטרנט, שבו היא נפרשֹת  כתמונה גדולה כל כך. שם, בתמונה, אפשר לראות את תנועתו, את תנועת הפרטים שבו, את היווצרותן של להקות הציִד והטֶרֶף שלו ואת תנועתן בשטחֵי הענן הגדולים, את אי הדיוק שבקְצוֹת להקות הצדים והטורפים, את הפחד המתפשט ואת תנועות הבודדים בעַרְבוֹת הענן, שבהן הם נראים כנקודות זעירות. 

להקות הציד והטרף, אי הדיוק, הפחד ותנועת הבודדים בערבות בולטים כל כך בתמונת הענן, כמעט כמו בְּציוּר, אבל הם לא בְּציוּר. אילו תמונת הענן היתה ציוּר היא היתה מרוממת אותם, מקנָה להם את החשיבוּת העצומה ואת היופי ומאירה אותם באור הנכסף של הלא מושֹג ושל  חתירת הציור אל אין-סוף הרעיון שלו.       

 ובעצם הציוּר היה מרומֵם את דמות העם כולו. וכמה מנחם היה יכול להיות הציוּר  כשהיה נדמה שהוא יציל אותנו.       

[אולי האמנוּת באמת תציל אותנו.  

אולי מִלים שנאמרו בשַחַר העם, אַל תוֹתַר, אָרוּר אַפָּם, גוּר אריה יהודה, דן יָדין עַמּוֹ, איָלה שלוחה, בנימין זאב יטרף, עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, יצילו אותנו עד גִבעות עולם. ]   

                                     

 Dianna's hunt. Peter paul Rubens

טורגנייב בשבוע הספר.

שבוע הסֵפֶר, הרחק ברחובות החמים. בינתיים אני קוראת סיפורים של טורגנייב ואת המילון המשפטי של אלישבע שקד ודר' אביעד הכהן.

 בגלל אבק זְכוּת [colour of title] אני חושבת שיש אבק סִפרוּת, שהסִפרוּת הטובה המצוינת מכירה היטב, כי דווקא היא מאמינה בתנועה העדינה לקראתו, וכֹה בקלות היא מצרפת אותו אליה, כמו שנהר גדול מצרף אליו פלגֵי מים לא ידועים. 

הספרוּת המצוינת זקוקה לאבק הסִפרוּת, לפלגי המים הקטנים, כי הוא מעֵין קיום קצת שברירי שלה, או משהו לא לגמרי גמור הצומח לידה, ושהנשימה שלו דומה קצת לשֶלָהּ, והיא לא פוחדת מכך שהוא לא כל כך סִפרוּתי, כי יש לה מספיק מזה, והיא גם לא קטנונית ביחס אליו, והרי היא לא קטנונית מטבעה, והיא לא עוסקת במה שכבר ידוע מאד, והיא שואפת אל המרחב הגדול הנפתח שבקצהו המעומעם קצת גם אבק הסִפרוּת. מין דבר על סַף הסִפרוּת. כמו רושֶם שהושאר שָם.  

והסיפורים האלה של טורגנייב עכשיו. וקל כל כך להאמין בהם למִלים כמו ".... כל כך הרבה יש בי מן הרע, מן האָפֵל, מן החטא..." וכמו "הוי, רגשות עֲנָוִים, צלילים רכים, חפץ-הטוב וארגעת הנפש הנכמרת, גיל והתמוגגות שבריחומי אהבה ראשונים... ". וכה בקלות אני מאמינה לסיפור המסגרת, הצורה הישנה הזאת בסיפור "אהבה ראשונה". פתאֹם הוא כמגלָה לי משהו מאבק הסִפרוּת המעומעם בתוך הסִפרוּת השלֵמָה המפותחת. והסיפור הפנימי השואף אל הגבהים, הרי בעיניו   יכול היה סיפור המסגרת להיות רק איזה דבר לא מפותח וחסר חשיבות אל מול הגעתו שלו אל הגבהים, ובכל זאת הוא מאמֵץ משהו מאופיו של סיפור המסגרת,  כמין חובה לתיאור העובדות, ושומר אותו כבעל ערך רב.   

ואולי כל זה רק דמיון שלי בחום שבוע הספר?    

                                   

Portrait of the Author Ivan Turgenev by Vasily Perov.

                                         

                                             

       

      

רישוּמֵי לימוּד ישָנים.

רישוּמֵי לימוּד ישָנים של נוֹף. הקווים המהירים כמו נועדו להשֹיג את מלוא מראֵה הִתפרשֹוּתו של הנוף, אבל נועדו להשֹיג את מלוא הִתפרשֹוּתוֹ של הרישוּם עצמו. כי הם לא ניסו להציג את הנוף הממשי של הטבע אלא להיות הם עצמם כעֵין נוף, מקצה מִשְטַח הנייר עד קצהו. להיות כעין נוף  משוטח לגמרי על משטח הנייר. כמו נוף על הארץ. 

אבל היה מוכרח להיות כאן גם לימוד של הנוף הממשי שבטבע, לימוד הסיבות  של הטבע, כאילו בלעדיהן יהיו סיבותיו של הרישום כמעט ריקות. וכאילו הרישום הוא עוד שִכבה מעל שִכְבוֹת הנופים. שִכבה כמעט שקופה מעל הארץ. 

למה הוא מתרוקן בלי הסיבות של הטבע? אולי מפני שהן גדולות מסיבותיו שלו, והן ההתחלה הרחוקה כל כך של סיבותיו שלו. אחר כך, כשיתרחק עוד מן ההתחלה, היא תזכיר לו לערוג אל מרחקָיו הגדולים. 

ובינתיים, רישומי הלימוד הישנים האלה של הנופים עדיין ערבבו בתוך ההִתפרשֹוּת השטוחה הגדולה את מראֵה עמוד החשמל האחד, חלקֵי הגדר, כאילו לא סמכו לגמרי על סיבותיהם. 

עדיין לא הגיעו אל המרחקים שלהם. 

     

                                                                        

                                                                             

רישומי לימוד

עוד על הכמיהה לקַיִן.

["אֵי נעלם ילדִי, חיפשתיו בשדֵה המִלים

אזכור איך תהה

עלי צורות ארכאיות

וחלל גדול נפער 

בתוך כמיהתי לקַיִן "

  דניאל ו.] 

עכשיו נדמה לי שהכמיהה לקין דומה קצת לכמיהה של קין אל אלֹהים, והרי כשהביא מפרי האדמה [שהוא בעצם יצירתו של אלֹהים], כשגרם לראשונה את מותו של האדם וכשהכיר את החטאת הרובץ על האדמה ואת הנדודים על פני האדמה, הוא כמַהּ לקִרבה אל אלֹהים, להכרַת אלֹהים ואפילו אל הדמיון לאלֹהים. וגם כשאמר " וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר" הוא בעצם כמַהּ אל אלֹהים, ונהיָה דומה קצת לאלֹהים בהיותו נסתר ובכך שצמצם את יכולת הידיעה של אלֹהים. 

וכמו ההכרה והדמיון הלא גמורים, כמו תשוקת החטאת, והפֶּתַח, וכמו "ויאמר קין אל הבל אחיו," שאין לו סוף, גם הכמיהה לא הגיעה אל סופה. כמו סוד נפער היא ממשיכה לתאר את קין. 

בשֹדֵה המִלים של תחילת ספר בראשית נראות המִלים המתארות את קין כקרובות מאד זו לזו בתשוקתן הגדולה אל הכרַת קין ואל הכרַת אלֹהים, ואל הכרת הארץ והתהום שחושך על פניה. כי נדמה שהכרת קין והכרת אלהים תלויה בהכרת הארץ והתהום, ושהתשוקה תוכל לחתור אל כל אלה.   

האם המלים " ויאמר קין אל הבל אחיו, " [שלא נאמר אחריהן מה הוא אמר]  מצליחות יותר מן האחרות להציג משהו מגודלה של ההכרה? האם הן מצליחות יותר מן האחרות להראות משהו מאין סופיות ההכרה? 

[עכשיו נדמה לי לרגע שבשיר "אֵי נעלם ילדִי" קין הוא ילדִי, הנראֶה על פני הארץ והנעלם בתהום]. 

כְּמִיהָה לְקַיִן

חזרנו וניסינו להבין את ההתרסה שהתריס קַיִן כלפי אלֹהים כשהביא מפרי האדמה, את "לֹא שָׁעָה", "וַיִּפְּלוּ פָּנָיו", "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" ו"וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר", ולפעמים היה נדמה שהבנו עוד דבר, אבל המִלים נפערו שוב כמו הפֶּתַח באדמה שאין סופו נראה. 

וכמעט לא מובנת היתה אי-יכולתנו להבין לגמרי את הכתוב, אבל עכשיו, כשקראתי שוב את "אֵי נעלם ילדי" של ד. היה נדמה לי שהמִלים שלו "וחלל גדול נפער בתוך כמיהתי לקין" הסבירו לי את אי-יכולתנו להגיע אל הידיעה השלמה על קין. 

הכַּתָּבִים ודמיאן הירסט על רקע גופות המֵתים.

צילוּם של כַּתָּבֵי אחת מרשתות הטלוויזיה עם גופות המֵתים. לרגע נדמה שגופות המתים הן בעיניהם ביטויו החזק ביותר של המוות. לרגע הם מזכירים לי את דמיאן הירסט שהצטלם עם הגופות, ושהפיכת הגופות לאמנוּת היתה כנראה  בעיניו הצגת הביטוי הגדול ביותר של המוות והבעת הדבר הגדול ביותר שהוא עצמו יוכל לומר על המוות. 

 האם הכַּתָּבִים הצטלמו עם גופות המתים עצמן או על רקע תמונה של גופות המתים? בכל אופן הם יצרו לעצמם תמונה שבה דמויותיהם שלהם הן בעלות הידיעה על המתים, ושבה הן יהיו כעֵין אין-סופיוֹת כמעט כמו הגופות שנהיו אמנוּת. אבל התמונה גם מראָה איך הצגת עצמם נהיית טפלה ליד הצגת גופות המתים, שהיא המעוררת את הרגשת הזעזוע.  

 גם דמיאן הירסט, אף על פי שהכיר את הכוח המזעזע של הצגת הגופות, כנראה לא הבין איך הצגת עצמו ליד הגופות נהיית חסרת ערך כל כך.  

בכל זאת, הוא כנראה נתפשֹ בתודעתנו כנעלֶה מן הכַּתָּבִים מפני שהוביל את המחשבה מן  הגופות אל רעיון בתוך האמנוּת [וכנראה גם מפני שהגופות שהציג הן לא של בני אדם]. הכַּתָּבִים, אף על פי שלא השתתפו בהריגה, נראים פתאֹם קצת כמין שותפים להריגה [או לרצח]. אנו מטילים עליהם איזו אשמה שלא הטלנו על דמיאן הירסט.  

                                                           

הכַּתָּבִים 

דמיאן הירסט  

Damien Hirst

   

עוד על הרוחות המגיעות

הרוחות המגיעות אל השירה של יחזקאל קדמי משירת אורי צבי גרינברג, מקֹהלֶת ומתולדות השירה כמו נהיות שייכות למרחקיהָ שלה, שבהם היא שואפת אל הכרַת הכֹּל, ואל הכרַת היהודי המזרחי בתוך הכרת הכֹּל, ואל הכרַת בכי היהודי המזרחי בתוך הכֹּל, כי הוא בכי האדם בעולם. ובכי המזרחי כאן עמוק כל כך בעולם, והאדם המזרחי כאן הוא כמעט האדם על קֹטֶב העיצָבון. והכרַת בכי האדם המזרחי אינה נבדלת, וכמו הכרת האדם בעולם היא אינה יכולה להגיע עד  סוֹפָהּ. השירה לא רוצה את נחת הרוח של ההגעה עד סופה.    

שירה גדולה ורחבה כל כך, המוכרחה לשאוף אל הכֹּל ואל אי-ההגעה אל הכֹּל, וזה כמעט המובן מאליו, חשבתי כשקראתי בשירה הזאת, והמחשבה עצמה נהייתה מיותרת.          

אבל המחשבה על הגעַת הרוחות עדיין צריכה להשיג את מהות ההגעה. כי נדמה שהן נועדו להגיע. נדמה שקצת כמו הימים "הבאים והולכים לְעַצְבוּת נְצָחִים" ב"כַּגֵּאוּת הַמְּלַבָּה" של יחזקאל קדמי כך הן באות והולכות אל נְצָחִים, ופוגשות בדרכן  את החֶזיוֹנוֹת המִתפתחים החדשים.