הרוחות המגיעות אל השירה של יחזקאל קדמי משירת אורי צבי גרינברג, מקֹהלֶת ומתולדות השירה כמו נהיות שייכות למרחקיהָ שלה, שבהם היא שואפת אל הכרַת הכֹּל, ואל הכרַת היהודי המזרחי בתוך הכרת הכֹּל, ואל הכרַת בכי היהודי המזרחי בתוך הכֹּל, כי הוא בכי האדם בעולם. ובכי המזרחי כאן עמוק כל כך בעולם, והאדם המזרחי כאן הוא כמעט האדם על קֹטֶב העיצָבון. והכרַת בכי האדם המזרחי אינה נבדלת, וכמו הכרת האדם בעולם היא אינה יכולה להגיע עד סוֹפָהּ. השירה לא רוצה את נחת הרוח של ההגעה עד סופה.
שירה גדולה ורחבה כל כך, המוכרחה לשאוף אל הכֹּל ואל אי-ההגעה אל הכֹּל, וזה כמעט המובן מאליו, חשבתי כשקראתי בשירה הזאת, והמחשבה עצמה נהייתה מיותרת.
אבל המחשבה על הגעַת הרוחות עדיין צריכה להשיג את מהות ההגעה. כי נדמה שהן נועדו להגיע. נדמה שקצת כמו הימים "הבאים והולכים לְעַצְבוּת נְצָחִים" ב"כַּגֵּאוּת הַמְּלַבָּה" של יחזקאל קדמי כך הן באות והולכות אל נְצָחִים, ופוגשות בדרכן את החֶזיוֹנוֹת המִתפתחים החדשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה