השֵמוֹת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

השֵמוֹת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

אנחנו מדברים על השֵמוֹת, וישראל אומר על ״יְהֹוָה אֲדֹנֵ֗ינוּ״ היה צריך להיות אלֹהים ולא יְהֹוָה, כי אלֹהים מבטא את העולם, את הבריאה, ויהֹוָה לא מבטא את הבריאה, ומה תפקידו של יְהֹוָה בתוך המציאוּת, והוא של בני האדם, ויש  סתירה ב״יְהֹוָה אֲדֹנֵ֗ינוּ״, יְהֹוָה נהיֶה כאן שייך לכל הארץ. והרי אלֹהים הוא האדון, הוא השולט בעולם, ויְהֹוָה הוא לא אדון. ואחר כך ״מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ״, וזה בגלל השם יְהֹוָה, וכשהכתוב אומר בכל הארץ הוא אומר שיְהֹוָה הוא הבורא, האדון, האלֹהים. הוא משווה את השמות, יְהֹוָה ואלֹהים. ושוב אנחנו רואים ידיעה מוחלטת אצל דוד. זאת הידיעה המוחלטת של שירה. 

ועכשיו אנחנו לא רוצים לראות ב״מָֽה־אַדִּ֣יר״ הבעַת התפעלוּת אלא צורת שאלה, ואנחנו רואים עוצמה בַ‎שאלה, וישראל אומר על איזה מהשמות של אלֹהים הוא מדבר, כלומר מהו השם שמאדיר אותך בכל הארץ, ועניין השֵמוֹת של אלהים מוביל אותנו אל ענין האֵלים היוָנים שיש לכל אחד מהם צורה יִחודית ושם קשור לתפקוּד שלו, ואילו אצלנו, וכאן בתהִלים, אל אחד, והפעולות שלו הן וריאציות, אומר ישראל, וכאן הכותב לא יודע איזו מהוַריאציות מְתַפקדת בתוך המציאוּת, הוא אומר שבעצם הוא לא יודע איזה מהשֵמות של אלֹהים מְתַפקד בעולם, איזה הוא האדיר, המאדיר את הארץ. ואנחנו מדברים גם על השם ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״, שאומר על כל הזמנים אבל לא אומר מה הוא עושה בהם, ויש בו מסתורין גדול, וישראל אומר הוא השם הכי קדוש, גם בעיני חכמים, אולי מפני שיש בו ההכללה הגדולה ביותר.

ובסוף הפרק שוב יְהֹוָ֥ה אֲדֹנֵ֑ינוּ מָֽה־אַדִּ֥יר שִׁ֝מְךָ֗ בְּכָל־הָאָֽרֶץ, עדיין השאלה, ואנחנו מדברים קצת גם על כפירה כאן, כפירה ביכולֶת אלֹהים, שזקוק לשם שמַאֲדִיר.  

 

 

תהלים ח: (א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־הַגִּתִּ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) יְקֹוָ֤ק אֲדֹנֵ֗ינוּ מָֽה־אַדִּ֣יר שִׁ֭מְךָ בְּכָל־הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר תְּנָ֥ה ה֝וֹדְךָ֗ עַל־ הַשָּׁמָֽיִם: 

 

וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.  יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. ״