חיסרון בַּצֶּלֶם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

חיסרון בַּצֶּלֶם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

אל מול ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ״, אל מול בְּצַלְמוֹ, עומד וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים, כך דיברנו וישראל אמר שיש פה רְאִיָּה של אלֹהים ושל האדם את מה שחסר אצלם, מה שחסר באדם הרי חסר גם באלֹהים, חיסרון בַּצֶּלֶם. 

וראינו כאן אצל דָּוִד טענה כלפי אלֹהים, כי הצֶלֶם שלו לא שָלֵם, ולא יכולנו כמובן לראות את כל דְּמוּת הצֶלֶם באלֹהים אלא את מִסתוֹרֵי המִלים.  

 

ודיברנו קצת על דבר אחר, על מִסתוֹרֵי החיבורים של הרב יהודא ליאון אשכנזי כמראים גם משהו ממִסתורי המִלים של המקרא. והלכתי לקרוא שוב ב״אל תִרגזו בדרך״ שלו. הוא כתב כי הנגלֶה חתום וסתום הוא. וכי מה לו ליוסף להזהיר אֶחָיו בזה, ומה להם לאחיו שכך הוצרכו באזהרה כזו. 

"אך אמש", כתב, "בהיותי דורש ברבים בתוך קהל רב מאנשי יהודה בעיר הבירה למדינת בלגיה על דבר החוק והמשפט לפי דרכי חכמות התורה, ועל הנושא ׳חכמה באדום תאמין, תורה באדום אל תאמין׳, ובעודי מהרהר ביני לבין עצמי בחדרי הפסוק ׳כי חוק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב׳, חנני אלֹקים בפרט אחד מעניין הנ"ל. ופתאם נפתח לי חדר מלא נפלאות. ואף כי אין בי לא חוכמה ולא תבונה הנה באו הדברים...״

 

 

תהלים ח: (ו) וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ:

בראשית א: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: 

 

תהלים פא: ה  כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא; מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
ו  עֵדוּת, בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ--    בְּצֵאתוֹ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם;

ישראל ואני דיברנו

 

 

ישראל ואני דיברנו אתמול קצת על מִסתורין בכתיבה של הרב יהודא ליאון אשכנזי. בימֵי כמה קֵיצים ניסינו להבין את החיבור ״אַל תִרגזו בדרך״ שלו, ובמשך הקֵיצים האלה ניסיתי לכתוב קצת על הנִסיוֹנוֹת האלה:

״הרב אשכנזי כתב בחיבורו: פירש רש"י בתלמוד על סוף המאמר ׳שמא תרגיזו וכו'׳ בִלשון תִתעו, שפירושו שמא תהיו תועים בדרך כאדם תועה בשדה, ויש לדייק שלא פירש בלשון תִטעו, בהתאם למהלך הדברים: שמא תטעו בלימודכם. 

הרב אשכנזי, אמר ישראל, אומר שרש"י בחר להתייחס דווקא אל הדרך, ולפי פירושו אמר יוסף לאֶחיו אַל תִתעו בדרך, ולא אמר להם אַל תִטעו בלימוד, שממילא הדרך תגרום להם לטעות בלימוד. כאילו רמז להם יוסף, כתב הרב אשכנזי, שלא יהיו כמורֵי הלכה מתוך גירסת המשנָה, וכל שכן מן המקרא, שאז תרגז לכם הדרך במה שהייתם כמבַלֵּי עולם. 

והרי מבַלֵּי עולם, אמר ישראל, המלמדים רק מן הדבר הפסוק כבר, מנתקים את התורה מן העולם ומן הדרך, ובכך הם מקלקלים את העולם, ומרגיזים אותו...״ [צִמחי הדִמיונות. הוצאת כרמל] 

 

 

 

 

השאלה על אֱנ֥וֹשׁ וּבֶן־אָ֝דָ֗ם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 

השאלה על אֱנוֹשׁ וּבֶן־אָדָם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]  

אחרי שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ עם עדינוּת המעשים, השאלה על אֱנוֹשׁ ועל בֶּן־אָדָם. מה הם אנוש ובן-אדם שאלֹהים זוכר ופוקד. ובעצם, אמר ישראל בשיחה שלנו, הכותב אומר לאלהים אתה תזכור ותפקוד אנוש ובן-אדם שאתה מכיר ויודע מה הם. ודיברנו על מה שבין אֱנוֹשׁ ובן-אדם שתחילתו בספר בראשית, וישראל אמר למה הוקדם כאן אֱנוֹשׁ לבן-אדם, כי על אֱנוֹשׁ בן שֵת נאמר אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה, וזאת קִרבה לאלהים, ודיברנו על הקריאה בשם של אלֹהים שהיא של כל האדם [בני אנוש ובני אדם] ולא של שאר החיים, הוא הרוצה לקרוא לאלֹהים, היכול לקרוא בשם לאלֹהים. ואלֹהים זקוק לאדם כדי שיקרא לו. וכאן בתהִלים הכותב רוצה שאלהים יגיד לו מה הם אנוש שהוא זוכר ובן-אדם שהוא פוקד. ויכולנו לדמות שהעולם הוא השואל כאן. 

והצצנו קצת אל הפסוק ״וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים...״, כי תחסרהו מעט, לא הרבה, אֱנוֹשׁ ובן-אדם הם די דומים לאלֹהים. קצת מן התשובה לשאלה מָֽה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן־אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ. 

 

 תהִלים ח, ה: מָֽה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן־אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ:

 

 בראשית: כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר--תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.  כו וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.  {ס}

                                                      

*

אנחנו מדמים לנו את החושך

 

שיחה עם ישראל  

אנחנו מְדַמִּים לנו את החֹשֶךְ ואת האור לפני וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, והם מעורבבים, שני דברים עצומים מעורבבים, והדִמְיוֹן שלנו לא יכול להגיע עד מלוא העִרבוּב, ואנחנו מדמים לנו אותם אחרי ההבדלה ביניהם, לא פוגמים זה בזה, לא מבטלים זה את זה, והדִמְיוֹן שלנו לא מגיע אל הרְאִיָּה השלמה של הֱיוֹתָם זה ליד זה, ואנחנו מדמים לנו את היום בוַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה כי הוא לא יום מסוים והוא גדול מהשֹגתנוּ, ואנחנו מדמים לנו את היום בוַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד כאילו הוא יום כבר ידוע לנו אבל הוא לא יום בתוך ימים, אלא הוא לעצמו, אחד, ונדמה לנו שהוא בזמן גדול בלי סוף, ואנחנו מדמים לנו גם את הלילה, שאינו מוזכר ליד ויהי ערב ויהי בֹּקֶר יום אחד, נבדל מהם לגמרי, מראֶה לנו שוב את החושך הראשון, הגדול, שַֹלְמַת חושך גדולה לא נפגמת על ידי האור, על ידי היום, לא נעלמת בגלל היום. ואנחנו רוצים לחשוב שהדִמְיוֹן שלנו הוא מין הבנה.  

 

[בראשית א: ...וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  הוַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.  {פ} ]

 

 

העדינוּת [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

   

העדינוּת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

בהתחלה על העדינוּת של מַעֲשֵׂ֣י אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ, עדינוּת בַבריאה, ואין אצבעות של אלֹהים בבריאה בספר בראשית, והן עדינוּת השירה, וזיכרון אצבעותיה הוְרֻדּוֹת של אֵאוֹס אלת השחר [במיתולוגיה היוונית] מרחף בשיחה הזאת, כמו עוד עדינוּת, ואחרי כן בגלל יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה זיכרון המדרש שבו לכי ומעטי את עצמך שאמר אלהים לירח, כי כאן, בתהִלים, ירח וכוכבים כמעשה אינטימי של אלֹהים הרואה עצמו אשם ביצירת השמש כשליטה גדולה והמעטת הירח, כאן הירח והכוכבים בעלי מעמד חשוב. 

וכשאנחנו מדברים על וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה ועל וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד, בֹּקֶר וערב ויום בלי הזכרַת הלילה, אנחנו יכולים לדמות לנו את החושך כשַֹלְמָה גדולה ועצומה שהימים מונחים עליה, מונחים על החושך, יצורֵי-האור הראשון מובדלים בעדינוּת מן החושך הראשון, ומובדלים זה מזה. 

 

  

 תהלים ח: כִּֽי־אֶרְאֶ֣ה שָׁ֭מֶיךָ מַעֲשֵׂ֣י אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה

 

בראשית א:  וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  הוַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.  {פ}

 

 וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים:  אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.  יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ.  יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.  {פ}

כ 

 

"רבי שמעון בן פזי רמי (הִקשה): כתיב "ויעש אלקים את שני המאֹרֹת הגדֹלים", וכתיב: "את המאור הגדֹל... ואת המאור הקטֹן"! (רש"י: בתחילה משמע ששניהם גדולים, ואח"כ כתוב "המאור הקטן"^[1]). אמרה ירח לפני הקב"ה: רִבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבש"ע! הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה (- כְּפיצוי, תֵּראי גם ביום). אמרה ליה (- לו): מאי רבותיה?! 

 

 

 

השֵמוֹת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

השֵמוֹת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

אנחנו מדברים על השֵמוֹת, וישראל אומר על ״יְהֹוָה אֲדֹנֵ֗ינוּ״ היה צריך להיות אלֹהים ולא יְהֹוָה, כי אלֹהים מבטא את העולם, את הבריאה, ויהֹוָה לא מבטא את הבריאה, ומה תפקידו של יְהֹוָה בתוך המציאוּת, והוא של בני האדם, ויש  סתירה ב״יְהֹוָה אֲדֹנֵ֗ינוּ״, יְהֹוָה נהיֶה כאן שייך לכל הארץ. והרי אלֹהים הוא האדון, הוא השולט בעולם, ויְהֹוָה הוא לא אדון. ואחר כך ״מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ״, וזה בגלל השם יְהֹוָה, וכשהכתוב אומר בכל הארץ הוא אומר שיְהֹוָה הוא הבורא, האדון, האלֹהים. הוא משווה את השמות, יְהֹוָה ואלֹהים. ושוב אנחנו רואים ידיעה מוחלטת אצל דוד. זאת הידיעה המוחלטת של שירה. 

ועכשיו אנחנו לא רוצים לראות ב״מָֽה־אַדִּ֣יר״ הבעַת התפעלוּת אלא צורת שאלה, ואנחנו רואים עוצמה בַ‎שאלה, וישראל אומר על איזה מהשמות של אלֹהים הוא מדבר, כלומר מהו השם שמאדיר אותך בכל הארץ, ועניין השֵמוֹת של אלהים מוביל אותנו אל ענין האֵלים היוָנים שיש לכל אחד מהם צורה יִחודית ושם קשור לתפקוּד שלו, ואילו אצלנו, וכאן בתהִלים, אל אחד, והפעולות שלו הן וריאציות, אומר ישראל, וכאן הכותב לא יודע איזו מהוַריאציות מְתַפקדת בתוך המציאוּת, הוא אומר שבעצם הוא לא יודע איזה מהשֵמות של אלֹהים מְתַפקד בעולם, איזה הוא האדיר, המאדיר את הארץ. ואנחנו מדברים גם על השם ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״, שאומר על כל הזמנים אבל לא אומר מה הוא עושה בהם, ויש בו מסתורין גדול, וישראל אומר הוא השם הכי קדוש, גם בעיני חכמים, אולי מפני שיש בו ההכללה הגדולה ביותר.

ובסוף הפרק שוב יְהֹוָ֥ה אֲדֹנֵ֑ינוּ מָֽה־אַדִּ֥יר שִׁ֝מְךָ֗ בְּכָל־הָאָֽרֶץ, עדיין השאלה, ואנחנו מדברים קצת גם על כפירה כאן, כפירה ביכולֶת אלֹהים, שזקוק לשם שמַאֲדִיר.  

 

 

תהלים ח: (א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־הַגִּתִּ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) יְקֹוָ֤ק אֲדֹנֵ֗ינוּ מָֽה־אַדִּ֣יר שִׁ֭מְךָ בְּכָל־הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר תְּנָ֥ה ה֝וֹדְךָ֗ עַל־ הַשָּׁמָֽיִם: 

 

וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.  יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. ״

 

 

שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַיקֹוָ֑ק עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

ובמדרש ״אלו נקראו כושים. ישראל נקראו כושים שנאמר הלא כבני כושים אתם לי...״. וישראל אמר צריך ללכת אל כּוּש הראשון, בן חָם בן נֹחַ, והמדרש מראֶה את המפגש בין בני חם ובני ישראל [בני עֵבֶר בני שֵם], ומראֶה את הזיכרון האלוהי דרך בניו של נֹחַ. כי עד המבול אדם בצלמו, ואחרי המבול תולדות בני נֹח, ולא כתולדות אדם הראשון. ובתולדות יפת הקשר לשֵם ולעִברים גם ב״וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״, ובתולדות חָם המאבק של נמרוד בעִברים ובכל זאת משהו מחָם בתוך תולדות בני ישראל בני עֵבֶר ושֵם, כושים בתוך תולדות בני ישראל. התערבבוּת הכושים בבני ישראל. וכאשר כבני כושים אתם לי, ואשתו של משה היא כושית ומלך הוא כושי, יכולה להיות גם אחדות תרבותית, אמר ישראל. 

[וישראל אמר עוד על הויכוח האידאולוגי עם יפת, ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת״, כי ניתנו לו המדע והאסתטיקה, וזה אצל היוָנים, ולישראל ניתן המוסר. ואילו עם הכושים כבר כמעט צלם אחד].

וראינו את שלוות המדרש הזה.  

 

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טז עמוד ב

אלו נקראו כושים. ישראל נקראו כושים שנאמר הלא כבני כושים אתם לי (עמוס ט' ז'). צפורה נקראת כושית שנאמר על אודות האשה הכושית (במדבר י"ב א'). שאול נקרא כושי שנאמר על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז' א'). עבד מלך נקרא כושי שנאמר וישמע עבד מלך הכושי (ירמיה ל"ח ז') ואין אתה יודע אם העבד נקרא כושי ואם המלך נקרא כושי. [אמור מעתה עבד נקרא כושי ולא המלך נקרא כושי]. וכה"א אל לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים (שם ל"ה ד') ואין אתה יודע אם חנן נקרא איש האלהים ואם גדליהו נקרא איש האלהים. אמור מעתה חנן נקרא איש האלהים. ולמה נקרא שמו יגדליהו אלא שגדלו המקרא:

בראשית י: וּבְנֵי, חָם--כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן. 

בראשית ט: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.