יוֹמנסִפְרוּת 49 ״...אהבתי לא נכנס אל המים, אלא ישב באזור המוצל״, ״אהבתי היה משוטט לבדו במכונית...״, ״וחיוכו של אהבתי אך התרחב...״ [״האחוּ החריש את אוזניי״]
לא לשווא מושכת אותי אליהָ המִלה ״אהבָתי״ בתוך הסִפרוּת הזאת, כי המִלה ״אהבָתי״ כאן היא כמין השראַת שָֹפָה ומרחקֵי-סִפרוּת על הסִפרוּת הזאת, וכאילו היא מְקוֹר מינֵי הַבָּעָה ביצירה, והיא כמעט שורָה על כולה, היא שוֹרָה על דמות פסל אלביס בבריכה במלון באילת, והיא שוֹרָה על דמוּת הזיכרונות שהם הקיימים-הכמעט-מבטלים-את קיוּמם, ועל רִגְעֵי איזו אשליית סיפוּר מסִפרויוֹת אחרות בתוך העִבְרִיּוּת הברורה, והיא כמעט כתיאוּר עֶלְיוֹן של דְּמוּת, וגם כתיאוּר מְחַיֵּך מגובהוֹ, מגובַהּ המִלה. והיא כחרוז חוֹרֵז בסיפור עלילַת הדברים ובסיפור התודעה.
ואולי רק דימיתי לי את גודֶל מעשיהָ. אבל נשאר אצלי רושֶם הדִמיוֹן, כאילו בהירים מחשבותַי ודִמיוֹנוֹתַי על ״האחוּ החריש את אוזניי״.
ומִלים מעציבות אותי לקראת סוף הספר יותר מאחרות, אף על פי שהן יכולות גם לשמח אותי. ״ציוּר הוא הוכחה למשהו, ציוּר הוא ראיה חותכת...״, ו״...אלא תילכֵד לצמיתות בלפיתתו ההרסנית של הדיוק״.
[הציטוטים מ״האחוּ החריש את אוזניי״. ענת עינהר. הוצאת אפרסמון]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה