שבת, 15 בפברואר. שיבת חטופים.
אנשי האֹפֶל מסתירים את פניהם בהופעותיהם בטִקְסֵי עזה. אולי המְעֻנִּים מכירים כמה מפניהם ומפנֵי עוזריהם. לעשותם נִרדפים.
כשרחובות עזה נמלאים בתועבוֹתֵיהֶם עזה לא מקיאה אותם מתוכה.
יום חמישי.
יום מַר, והנאוֹת עוֹשֵֹי הטקס.
כשאנחנו מדברות על התמונה התלויה אצלם בטקס הגופות ר׳ מזכירה לי שקיטש מראֶה שֶקֶר.
[איזו מחשבה צצה פתאֹם על אמירת אשת החטוף הנִרצח על בגידת הפלסטינים בו. כי אם לא אמרו שיעזרו לו הרי לא בגדו בו. כי אולי היו בלִבָּם מחשבות הֶרֶג ישָנות והיו נאמנים למחשבות האלו.]
יום ששי.
הם מגַחכים כשהם מַראים לנו מה בּוֹרֵא האֹפֶל.
ביום אחר, זיכרון.
ביציאה מבית החולים דימיתי לי מרפסות פתוחות המקיפות את קומות בית החולים, והתפלאתי על אי-ראיית הצורך במרפסות אצל הארכיטקט, ודימיתי לי שהמרפסות היו כמתקנות את העולם.
בכל זאת, אני הולכת להסתכל שוב ב״ארץ קטן מקיא אַרְסוֹ״ של אביבה אורי.
[בתמונה: ״ארץ קטן מקיא ארסו״. אביבה אורי]
אביבה אורי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה