עוד מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים
הרי ציוּר ערֵמוֹת השַחַת שוב ושוב היה תשוּבַת ציוּריו שלו, מִתפשטים בתוך ההווה שלו, והיתה כמובן סיבת הִשתנוּת האור בהם אבל היתה תשוּבתם כמין התפשטות גדולה בעולם, וכל כך רבים היו ימי חייו עד שהיה יכול לראות גם את הציורים הכמעט-מופשטים של סוף ימיו בתשובתם, כרואים עצמם שוב ושוב, ונהיים גם הם למין התפשטוּת והתמלאוּת. וכל כך רבים היו ימי חייו כאילו נועדו עִמו אל עַד קצֵה המלֵאוּת.
כאילו קלה היתה תשוּבַת ציוריו והדפסיו של אנדי וורהול, תשובת ציוריו והדפסיו שהיתה רבה כל כך וכאילו בעיקר מטִבעה של אמנות הפופ היתה, אבל בוודאי שָאַף גם אל ידיעת תשוּבָתָם כהִתפשטוּת גדולה וכמין התמדה שלהם, כמעט מבטיחה את היותם תמיד, כמעט מרוממת את אמנוּת הפופ אל מַעֲלַת-עַד-אין-קץ.
הימים יצוּרֵי הזמן האהובים יכלו ליצור מין אשליית תמיד, אבל גם גילו לנו את תשוּבַת הדברים, שהיא דומה קצת להבטחת המשכם שלהם, ואני כמעט רואה את האִשה הצעירה הנאה לפני ימים רבים כל כך כשעדיין אינה רואה את כל תשוּבַת הדברים, ואני חושבת על שמה, רבקה, כמין תשוּבַת עָבָר, כי היא עוזבת את אִמה ואת אביה כדי ללכת לארץ ישראל, כאילו הכרח ההליכה בשם הזה או הכרח התולָדות שחייה כבר נקבעו בהן, וכאילו כבר נקבעה גם תשובת צער,
ואני כמעט רואה אותה בבגדֵי הנסיעה שלה, חסונה כל כך, לפני שהיא חולה בקדחת ולפני שבִּתָּהּ התינוקת חולה ומתה, ולפני מרחבי השדות שיהיו לה אחר כך, וילדיה, והתקוות החדשות, ויש לה עוד זמן לפני שתהיה תשובת המחלות והאסונות. ואני יודעת שהיא תעמוד בתשובת הדברים. ואני רוצה לראות אותה עוד לרגע. האִשה הזאת היא סבתא שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה