מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים
בגלל דמות הנרקיס בציוּרֵי טבע דומם עם פרחים של יאן ברויגל מינֵי הִזָכְרויוֹת אצלי, עד דמוּת הילדה המוארת ב״מִשמר הלילה״ של רמברנדט וכדבר מובן מאליו עד נרקיסוס העלם היפה, כאילו משהו מדמותו נִגְלֶה בדמות פרח הנרקיס בציורים האלה, דמות זורחת כמעט במרכז הציוּר וגם כמעט נסתרת, כמעט תמיד כך, כמעט כנרקיסוס העלם היפה כל כך הצריך לשמור את נפשו,
ודמוּת הילדה ב״מִשמר הלילה״ כמעט זורחת גם היא, מוקפת כדמוּת הנרקיס הבהיר. וההיזכרוּת בסַסְקיָה היא מחוץ לעניינֵי האמנוּת.
כשקראתי שוב בדברים לתערוכה ״רישום עכשיו״ ב-1997 ״לא מכבר חזר הרישום בן זמננו לשורשיה הקלאסיים של אמנות הרישום כאמצעי לבחינה מחדש של אפשרויותיו״, חשבתי כי שָבו בו דברים מן העבר גם כדי שיהיה בו הזמן הארוך, ואף על פי שהוא כמין הִתגלוּת גדולה הוֹוָה בעכשָיו, כמעט גֵּאָה, הרי עליו לדמות לו גם את סוף העכשָיו, ולדַמּוֹת לו גם את תשוּבתו שלו בזמן הארוך.
בקטלוג התערוכה אני רואה שוב את תשוּבת העבר המסוימת ברישוּמים, למענם, אולי בכמה מהם היא תוכל כמעט לזרוחַ. ברישוּם ״טניסון״ של ג׳ספר ג׳ונס משטח הקווים השחורים כמעט מואר בתשובת אשליית אור וצל בקווי המשטח והאותיות שלכאורה אין בהם סיבה לאשליית אור וצל, כזריחת העבר בו, ונדמה לי שזריחת העבר בעוד רישומים של ג׳ספר ג׳ונס, ואני רואה אותם שוב בזמן שהוא כבר העתיד שלהם, כזורחים אל עוד עתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה