בסֵפֶר העֵצִים, ״גַּן זרעֵי החרדל״,
״כדי לצייר נוף אתה צריך לדעת איך לרשום עצים. כדי לרשום עצים אתה צריך להיות בראשונה יכול לרשום את הגזע, וענפים ראשיים, ואז לנקד את העַלְוָה, ולבסוף לתאר יער עשיר...
...שים לב היטב לדרך שבה הענפים מסדרים עצמם, הyin והyang שלהם, אֵילוּ בחזית ואֵילוּ מאחור, אֵילו בצד שמאל ואֵילו בימין. שים לב היטב למתח הנוצר על ידי כמה ענפים הדוחפים קדימה בעת שאחרים נראים כנסוגים. במקומות שבהם, בטבע, יש ענפים רַבִּים, הוסף עוד ופָרֵט, ובמקומות בהם יש מעטים פַּשֵּט. כך הקדמונים ציירו את הנופים שלהם של אֶלֶף צוּקים ושל עשרת אלפים ערוצים וגיאיות...״
אני שואלת על ״לרְשום עֵצִים״, ואני רואה את הצורֶך בלרשום עֵצִים [גם אם ישנם נופים בלי עֵצים וציוּר בלי רישוּם], ואת האמוּנה, והרי העֵצים כאן שהם לא נוף והרישוּם שהוא לא ציוּר הם כנולדים בקצֵה רעיוֹן ציוּר הנוף, רכים, כמעט חלשים, לא יכולים להכיר את כל רעיוֹן הנוף. הם כשחר עֲדִין-אצבעות הקָרֵב אל היום.
ואני רואה אחרי כן בציוּרֵי הנופים של אלף צוּקים ושל עשרת אלפים ערוצים וגיאיות את היום שאליו הם קְרֵבִים.
[תרגום שלי מן התרגום לאנגלית. עמ׳ 53.
התמונה מ״גן זרעי החרדל״]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה