בהתחלה יֶדַע קוֹדֵם, לא נֶאֱמָר [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]
למה ספר תְּהִלִּים מתחיל ב״אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים...״ אני שואלת, ויש צורֶך להבין את אַשְׁרֵי, והספר לא אומר למה האיש צריך את האושֶר, אומר ישראל, וגם לא אומר שאושֶר הוא מצב טוב, או אידיאל, ולמה ספר תהלים שאינו מלמד הרבה על אושֶר מתחיל באושֶר, ובגלל השאלה למה הוא צריך את זה כאן ישראל מזכיר את ״מאימתי קורין את שמע בערבין״ בתחילת מסכת ברכות, בלי דיון במהו שְמַע ולמה צריך לקרוא, ונזכרנו גם בתחילת מסכת נדרים עם יֶדַע קודֵם, לא נֶאמר, לא ניתן לבירור, וקיים [ואני חושבת על תחילת סיפוּר קצר]. ולמה האושר שהוא יֶדַע קודֵם נבחר להתחלה, ואין השתוקקוּת אליו, ואין שאיפה אליו, הוא רק מצב של החיים, וכך ההתחלה לא דרמטית. וגם ״האיש״, לא אדם, לא דרמטי.
ולא הלך בעצת רשעים אומר שהוא בעצם זקוק לעצת רשעים, אומר ישראל, והספר לא יכול לדבר על האושר הזה בלי הרשעים [ובלי החטאים והלצים], והרשעים מיעצים כי יש להם חוכמה, והם חסרֵי נַחַת מן העולם, וכך עצתם טובה. ואיך יודע האיש שהם רשעים, ויש פה רק הידיעה שהם יודעים לתת עצות, והספר אומר שהעצה שלהם לא טובה אבל לא אומר מה יהיה אם האיש ילך בעצת צדיקים, והאם הם יֵדעו לתת עצה טובה. וישראל אומר רשעים מוכרחים להיות בעולם ולכן האיש הזה פוגש בהם.
ולמה על בדרך חטאים נאמר על עמידה ולא על הליכה, כי דרך החטאים לא כמו העצה היא דבר גמור ולכן אפשר לעמוד בה, הדרך של החטאים בהירה. והלצים, הם מביאים את המציאוּת לגיחוך, ולמה לשבת אִתם, כי הם הכרחיים לחברה מתוקנת, מעמידים בספק. אבל הם גם בתפקיד הנורא של להיות לצים [כמו ליצן חצר], אומר ישראל, וכאן הם רק עם הגיחוך בלי הראִייה האחרת של העולם.
[כשאנחנו מתחילים לקרוא בתְהִלִּים בימֵי אסון ורָעָה ומלחמה ומחלה נדמה לי שאבין משהו מן הימים.]
תהלים א: א) אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב
[מסכת נדרים פרק א
