למה צריך לברך את שׁומֵר הַבְטָחָתו לְיִשְׂרָאֵל, למה לא מובן מאליו שהוא שומר הבטחתו, אלא הם לא יכולים להיות בטוחים שהבטחה של אלֹהים תתקיים, אמר ישראל, ושאלנו על קושי ההבטחה בהִשתנוּת הזמן והנסיבות, וחשבנו שאולי ״שׁומֵר״ הוא שומר גם את הזמן, שלא ישתנֶה. ואילו בני האדם מִשתנים.
ואחרי כן, הבעַת הפקפוק ביכולת אלֹהים להבטיח על מה שיהיה בעתיד רחוק כל כך ב״חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ״, שהוא כאן רק על יציאת מצרַיִם, ורק לזמן מסוים, לארבע מאד שנה. אבל כך נעשית נבואה לקונקרטית, אמר ישראל, למען בני-ישראל הפך אלֹהים את הקץ למסוים. כי הקץ הוא אוטופיה. וקבע את זמן העתיד הזה כדי לומר שתפקוד האל אחרי הבריאה הוא לא רק בתגובה לדברים הקורים אלא גם בתכנון מלכתחילה, ויש כאן רצון חזק מאד שיהיו בארץ לא להם ושיְעֻנּוּ שם.
לכאורה כמו גורל, אמר עוד, וכאילו מצרַיִם היא הגורל אף על פי שלא נאמר כאן מצרַיִם וכן לא נאמר מי הוא זרעךָ, יכול להיות של ישמעאל ושל עשָו ושל בני קטוּרה, ולא בהכרח בני ישראל הם אלה שצריכים להיות מעונים, אלא בני ישראל לקחו על עצמם, מאליהם, את דברי אלֹהים האלה, ויעקב ובניו יכלו לא לבחור להיות בארץ לא להם, והיו שם בגלל בחירה ולא בגלל גורל, וכך גם ״וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ״, יֵצאו במעשה שלהם לא כמעשה אלֹהים, וכן, ארץ לא להם נהייתה ארצם כי הם מלאו אותה. [וגם, יצאו לפני ארבע מאות שנים, כלומר הוא לא שמר את הבטחתו].
וראינו ב״גם אֶת הַגּוי אֲשֶׁר יַעֲבדוּ דָּן אָנכִי״ אותם ואת הגוי, ו״גֵר יהיה זרעךָ״ הוא דין שלהם, והעינוי הוא דין, וגם אֶת הַגּוי דן כי צריך לדון את מידת העינוי שהוא עשה, או לא עשה. כי גם הגוי [ובהמשך, המצרים] יכול לבחור. וכך כל ההגדה היא על הבחירה שלהם, אמר ישראל, ועשיית ליל הסדר כל שנה היא בחירה בארץ לא להם, בגלות. הזכרַת מצרַיִם בכל ליל סדר מחדשת את מצרַיִם.
[בָּרוּךְ שׁומֵר הַבְטָחָתו לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂות כְּמו שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר:
וַיּאמֶר לְאַבְרָם, יָדע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאות שנה. וְגם אֶת הַגּוי אֲשֶׁר יַעֲבדוּ דָּן אָנכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדול. ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה