...ובתחילת השיחה על השֵמוֹת בתחילת קיץ אחר דיברנו על לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, וחשבנו שרק אלֹהים, שהיה לבדו, ידע שלא טוב היות האדם לבדו. ויצר אז מן האדמה את כל חַיַּת השדה ואת כל עוף השמים.
ואלֹהים אמר "לא טוב" על דבר בתוך הבריאה בפעם הראשונה, "לא טוב היות האדם לבדו", כי רק האדם מעורר באלֹהים את ראיית הלא טוב. הוא המראֶה לאלֹהים את שלילת הטוב של הבריאה, את גבולות הכוח של אלֹהים, אמר ישראל.
וראינו שכֹּל אשר יִקְרָא לוֹ האדם נֶפֶשׁ חַיָּה יהיה דומה לאדם, כי "ויהי האדם לנפש חיה". בקריאת השם יגדיר אותו כדומה לו.
ושאלנו אם לא טוב היות האדם לבדו כדי שלא יהיה כמו אלֹהים, וכדי שלא יהיה המתחרה באלֹהים. וחשבנו שתמיד יישאר האדם לבדו, מפני שאלֹהים, שברא אותו בצלמו, לא שינה את הצֶלֶם, אלא רק הוסיף לו דבר. את עזר כנגדו.
וישראל אמר עוד האדם לא ידע את מטרת קריאת השמות, ולא קרא "נֶפֶשׁ חַיָּה" למישהו מהחיות, ובעצם, חיפש דבר דומה ל"בצֶלֶם אלֹהים" ולכן הוא לא מצא נֶפֶשׁ חַיָּה בחיות השדה ובאחרות.
לרגע חשבנו שהיה צריך לחפש באלֹהים ולא בחיוֹת. אבל אלֹהים מחוץ לעולם ולתולדות שלו, אמר ישראל, והוא לא יכול להיות עזר כנגדו. והוא לא יכול להוציא את האדם מבדידותו.
[וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
בראשית פרק ב: וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה