...וחָרַגְנוּ מן השיחה על השֵמוֹת כשפנִינו אל "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", אבל גם ראינו שאלֹהים נתן שֵם בפעם הראשונה, ב"ויקרא לאור יום".
יש הפתעה ב"ויהי אור", אמר ישראל, כי ויהי אור אומר שהיה יכול להיות סָפֵק, ואמר עוד הדיבור "יהי אור" כובל באופן סופי את המחשבה על יהי אור, וכל לשון ויהי היא לשון צער אצל חז"ל, כי ויהי הוא גמור, כובל באופן גמור את המחשבה יהי.
והוא לא קשור לחושך, אמר, כי האור הוא יצירה של דבר לגמרי לעצמו, והוא היצירה היחידה של הדיבור הישיר, ואלֹהים ציין אותו כטוב, כי יכול גם להיות רע, והבדיל אותו [ויבדל אלֹהים בין...] מן החושך כי אין קשר ביניהם.
ואחרי כן דיברנו על המדרש "ויעשֹ אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש אתמהא...", כי לא נעשה כאן כדבר אלֹהים ולא היה כאן "ברא", וישראל אמר יש כאן מרחב אינסופי בין הדיבור ובין "ויעש", יש כאן מעבָר מנשֹגב אי-העֲשִיָּה, הדיבור של אלֹהים, אל ויעשֹ. ובגלל הדבר הזה בן זומא הרעיש את העולם, אמר ישראל, כי ראה שאלֹהים נאלץ לעשות את הרקיע. ראה את גבול הכוח שלו. כי לא כמו "ויהי אור" שבו האור אינו קשור במשהו שקדם לו, הרקיע קשור למים, לדבר קיים, וכאן אלהים היה צריך להתחשב בדבר קיים באופן גמור ולא משתנֶה.
אלֹהים לא הצליח להעתיק לכאן את השפה של יצירת האור. "יהי" נהיה כאן בעל משמעות אחרת. והרי המים הם כבר חומה בצורה מול האל.
ובן זומא הרעיש מפני שהבין שיש כאן שערוריָה של שפה שלא מתקַשרת עם "ויהי" הראשון, שבו היו לאלֹהים חופש ואין-סופיוּת.
[אבל בן זומא גם הזכיר את "וברוח פיו כל צבאם" שבתהִלים, כדי שיפתור לו את הבעיה, אמר. ]
[בראשית: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה