השרב נִכְפֶּה מהטבע, והעבירה נכפֵּית גם היא, המציאוּת כופה את העבירה, אמר ישראל כשקראנו במדרשי אֵיכָה רבה את "מה אַיָּלִים הללו בשעת שרב הופכין פניהם אלו תחת אלו, כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם ממנו,", כמו האיָלים, היו הופכים פניהם, וכך לא היו רואים את העבירה. אז במה הם גדולי ישראל, אמר עוד. אסור להם לנתק עצמם מן העבירה. ולא כל עבירה אלא כמו השרב, אמר, והדימוי של השרב הוא מדויק, כי שרב הוא מצב מובן וידוע, ורק גדולי ישראל לא מבינים. ובעולם של שרב צריך לדעת שהוא יבוא וילך, הוא מצב מסוים בתוך הזמן, וצריך לדעת את זה, ואם הם לא יזהו עכשיו את העבירה, כמו את השרב, הם לא יזהו אותה אחר כך.
וכך ילכו בלי כוח, כי הם אשמים.
והמדרש האחר, "...בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כוח בגבורה של מעלה, ...ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום כביכול מתישין כוח גדול של מעלה...", הראָה לנו שאם הם יכולים להוסיף לאלֹהים כוח הם גם יכולים להקטין את כוחו. שכוחו של אלֹהים לשלוט בעולם תלוי באדם. ו"כביכול" שכאן לא משפיע הרבה.
וזה שהופיע בתחילה, "ד"א כל הדרה, אלו התינוקות, א"ר יהודה בוא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקדוש ברוך הוא, גָלתה סנהדרין ולא גָלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גָלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם...",
רק עִם התינוקות, לא עם החָכְמָה [הסנהדרין] ולא עם הקדוּשה [משמרות. הכהונה]. והרי צפוי היה שהם יהיו הזיכרון החשוב ביותר לאדם ולחברה.
והחָכְמָה היא מצטברת, היא כמו הזִקנה, והמדרש אומר לא החָכְמָה, הזִקנה, אלא התינוקות, שבהם העתיד הנעלם, כמו אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. השכינה רוצה את אהיֶה אשר אהיֶה, את המִשתנֶה בתוך הזמן.
ובעצם, חשבנו, בדיבור על אי-ההִשתנוּת בזמן חז"ל מדברים גם על עצמם.
[איכה א ו: וַיֵּצֵא מן בת- (מִבַּת-) צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף
איכה רבה [וילנא] פרשה א: "ד"א כל הדרה, אלו התינוקות, א"ר יהודה בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקדוש ברוך הוא..." ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה