מין נצנוּץ דמיוֹן לסיפוּרים של קתרין מנספילד ב"פרוות חורפן משלך", רק נצנוץ, חולף, ומין דמיון לדיאלוגים ב"עליסה בארץ הפלאות" מבצבץ בדיאלוג ב"עץ של לילה", ומין דמיון לסכנה הלא ברורה, אבל גם הדמיון עצמו לא ברור, והסיום של הסיפור "ילדים בימי ההולדת שלהם", עם התאונה, נדמֶה לרגע לְסיום מכריע, רק לרגע, כי כבר הופיעה התאונה בתחילת הסיפור, והדיאלוגים ב"האגדה של פּריצ'ר", לרגעים נדמֶה שהם הובלַת הסיפור אל דבר איום, הוֹבָלָה ידועה, אבל הם גם מין הִתפוגגוּת של ההובלה הזאת, רק צל דק של אפשרות הרע,
והדמות של מר אייווֹר בֶּלִי ב"בין השבילים לעדן" כמעט מעירה הבהוּב-זיכרון של דמותו של מר דאפי שב"מקרה מצער" של ג'יימס ג'ויס, אבל היא מתרחקת והולכת ממנה, כמו היה ההבהוב טעות, מין מחשבת שווא על דמיון. והרי הסיפור כולו שונה כל כך מזה של ג'יימס ג'ויס.
איך לתאר את הדמיון הכמעט נעלם, אולי כתיאור עננים דקיקים, נוֹצָתיים, אֵד, פתותֵי אוויר נושבים, ואולי רק דימיתי לי אותו, אבל הרי הוא גם כמעט טענה, טַעֲנַת רצון לפֵרוּר של דבר, כמעט טענַת זְכוּת לפֵרוּר של דבר. 
דיוקן טרומן קפוטה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה