"חגיגית, הגיחה דמותו העגלגלת של באק מאליגן מראש גרם המדרגות, נושאת קערה מקציפת סבון עליה נחו צלובים מראָה ותער. שולי חלוק צהוב, לא חגור, ריחפו קלות מאחוריו במשבי-הבוקר הרכים. הוא הגביה את הקערה ודקלם בהטעמה: " introibo ad altare dei [ואבואה אל מזבח אלֹהים]..." [שורות ראשונות של "יוליסס", ג'יימס ג'ויס, בתרגום יעל רנן, הוצאה לאור זמורה ביתן.]
היה נדמה לי, לפני זמן רב, שרק בחֲזָרָתִי אל השורות האלו אחרי קריאת היצירה כולה, כשכבר יכולתי לראותן כחלק מובהק מן ההִתפשטוּת העצומה של הכתיבה בכל היצירה, שרק אז יכולתי להרגיש שהן כבר בישֹרו את גודל ההתפשטות הזאת.
היה נדמה לי, לפני זמן רב, שרק בחֲזָרָתִי אל השורות האלו אחרי קריאת היצירה כולה, כשכבר יכולתי לראותן כחלק מובהק מן ההִתפשטוּת העצומה של הכתיבה בכל היצירה, שרק אז יכולתי להרגיש שהן כבר בישֹרו את גודל ההתפשטות הזאת.
אבל הרי השורות הראשונות האלו בוודאי מציגות משהו מן ההתפשטוּת הגדולה של הכתיבה כבר בקריאה הראשונה, מפני שמלכתחילה הן קשורות, יחד עם היצירה כולה, ב"אודיסיאה", ונדמה שכבר אפשר לשער משהו מן הדומֶה לגודֶל ולרוחב של האודיסיאה, ומן הסוטה ממנה וההפוך לה, ומשהו מן הריבוי של דמויות בני האדם והאלים והתְּאָרִים, ומן ההבדל הגדול, ריבוי הסגנונות, וההיפוכים האירוניים.
וכך, בתחילת הקריאה, אנו כעומדים על גבול מרחבֵי ארץ לא מוכָרים, ואנו כמעט יכולים לשער את גודלם בגלל הקשר הזה.
בכל אופן, בחזרה אל השורות האלו, שוב ושוב, נדמה לי שהיו מושכות לב בקריאה הראשונה ההיא בגלל העמידה על סף המרחבים. וגם נדמה לי שכמעט אפשר, בחזרות אליהן, לעמוד שוב על סף המרחבים כמו על סף דבר לא מוכָר, מפני שהם גדולים כל כך.
[מתוך "יוליסס", מהפרק "הסירנות", תרגום יעל רנן:
"...אָרָדלִידִיָה לְיַד מינָהזָהָב. לְיַד ארד. לְיַד זהב. במצולות צל ירקרק כים. בלום...
...וֶרֶד קיץ קסטיליה אחרון לבד לבלוב בלום עצוב לי כל כך עזוב. פפפט בלאט..." ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה