...בכותבי עוד על האמנוּת, היא כתבה, אני יכולה גם לראות בזיכרוני את אִמי כשהיא יושבת על המרפסת בשעות אחרי הצהריים ומציירת בגירֵי הפסטל את נוף העצים המשתנֶה תדיר. מעולם לא שאלתי את עצמי אם הציוּרים האלה, שצוירו מתוך שלוות הנפש של סוף היום, היו אמנוּת טובה, והרי כמעט לא רציתי לשאול על מה שאני עצמי כמעט צמחתי מתוכו.
אבל הרי הייתי צריכה לחזור ולשאול על העילאי ועל התמים. הרי הנפש נמשכת אל שניהם, ולפעמים נדמֶה לה שהתמים כה קרוב, ושתוכל לאמצו אליה, ולעתים נדמֶה לה שכל שאיפתה אל העילאי.
ואני יכולה עכשיו לראות גם משהו מן ההִתעלוּת בציוּרֵי גירֵי הפסטל הקטנים האלה. כי היופי שלהם, האם אין בו יושְרָהּ וחוזקהּ של המחשבה שיצרה אותו, אני חושבת, ונדמה לי שכל יושרהּ של אִמי נמצא בו. כאילו כבר ידעתי את הדבר הזה, הִתעלוּתו של הישר בתוך היופי.
לרגע אני חושבת שרק דימיתי לי את מראֵה יושרהּ של המחשבה ביפי הציוּרים, בגלל אהבתי לאִמי, אבל הרי הִכרתי גם את הִתרופפוּת הציוּרים האחרונים שלה, שכל המראות נִטַּשְטְשוּ בהם.
הרי ראיתי איך נמוגו מהם יחדיו התמים והמִתעלֶה כשהמחשבה ודמוּת עצֵי היער נִטַּשְטְשוּ כל כך, ונדמה לי שכל כך בקלות הם נמוגו. כי כל קיומם היה בתוֹך בהירוּת הציוּרים.
נוף העצים עצמו כמובן לא שייך לתמים, לעילאי, למתעלֶה ולבהירוּת הציורים, וכשאני מביטה אליו עכשיו אני נהיית כמעט חסרת זהירוּת ברצוני לראות בו משהו מהיווצרוּת ציוּרֵי הפסטל ההם בשעות אחרי הצהרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה