כבר כמעט לא אמרנו זה לא אמנוּת, כבר עידן שלם אחרי מרסל דוּשאן, וכמעט לא אמרתי זה לא שירה, והרגשתי את המצב החדש בעולם ואת צִדקתו, כי יכולתי לעמוד מול האמנוּת כמו מול מה שאיני יודעת לגמרי מהו וכמעט להיכָסף אל אי-הידיעה, וכמעט התנגדתי לדעת לגמרי מהי אמנוּת, והשארתי לי ידיעה מסוימת של טוב וגרוע, שלא יכלה להגדיר את גדרוֹת האמנוּת.
ובכל זאת רציתי בזמן האחרון לומר על שירים אחדים שקראתי שהם לא אמנוּת, בסתירה ברורה, לדעת לגמרי מהי אמנוּת, כמו לדעת מהו ים גדול נבדָל מן היבשה, שלמרות גודלו ותנועת המים שלו אפשר לראות את קצותיו הנפרדים מהיבשה כל העת.
[ובעצם, עדיין גם רציתי כל כך שיישאר בסוף העידן השלם גם הדבר הנושן מאד של האמנוּת, אִי-ההשָֹגָה בתוכָהּ, וכמעט דְּמוּת האינסוף, וכמעט דְּמוּת המוות ומותי. ]
The Martyrdom of Saint Matthew-Caravaggio (c. 1599-1600)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה