מתוך "כל מה שיש בעולם", הוצאת כרמל, 2014 :
"אמרתי לה, נסענו אתמול לשְֹפַת-הים, שנה שלמה לא היינו על שפת-הים. חבצלות החוף פרחו, ועל קַו המים נערמו הצדפים, והלכנו עד קצה החוף המותר, וחשבתי שבוודאי לא נעשֶה זאת שוב. אף על פי שהיינו נוחים מאד זה אל זה, חשבתי שלא נעשה זאת שוב.
נזכרתי ברגליו היחפות של מודל העירוֹם כשהיה פוסע בעדינות בין כַּנֵּי הציור בסופֵי השיעורים, כאילו היה הולך על קַו המים והצדפים הנערמים.
ברגליו היחפות היה מודל העירום עובר לאט ובעדינות אל איבוד כמעט כל מה שהיה בו, אמרתי לה.
האם הוא היה מרוצה מהרישומים, היא שאלה.
לפעמים ראה בהם את מה שיכול היה להאמין בו, אמרתי. אני חושבת שהוא ראה אז את הגוף ואת האישיות שלו במלוא התגשמוּתם, אמרתי, ויכול לייחס חשיבות רבה כל-כך לגוף הזה, לבשָֹר ולדָם, לכל מה שהם הראו לו פתאֹם.
אחר-כך הוא הפסיק להופיע, אמרתי. תארי לך, אמרתי, שאחר-כך עשה מה שעשו רוב האנשים, התחתן, והוליד ילדים, ובוודאי גם מצא עבודה אחרת, ועדיין שמר בלִבו את דמותו הנכספת שנגלתה לו ברישומים. "
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה