בגלל "כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, נָדַר בְּנָזִיר, וּבְקָרְבָּן, וּבִשְׁבוּעָה. כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים, לֹא אָמַר כְּלוּם" [אמר "כנדרי רשעים...", הנדר שלו תקֵף, אמר "כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים", לֹא אָמַר כְּלוּם], ובגלל דרך הפירוש "הרשעים הם שנודרים ונשבעים, לא הכשרים", היינו צריכים להבין את הקשר שבין רֶשַע ונֵדֶר, וישראל אמר חז"ל בעצם התנגדו לנדר אחרי חורבן בית המקדש, כי הנודר מנסה אז לקדש דבר שלא היה קדוש בתקופה שאין בה גילוי אלֹהים, ונכנס למרחב של קדושה וטומאה, שהוא מרחב שאלֹהים קבע, וכאילו עושה מעשה עם אלֹהים כשכבר אין גילוי אלֹהים בעולם. ומפני שהמפגש בין טומאה וטהרה הוא חמקמק, לפעמים בלי הבדל ברור ביניהן, הנודר בימים שאין בהם התגלוּת אלֹהים פוגע בטומאה וטהרה.
ולמה רשעים נוהגים לנדור, כי הם אלה שמסתכלים על העולם כרע, כלֹא שָלֵם, כנזקק ליותר קדוּשה, אמר ישראל, ועל פי ארבעה בנים, חכם, רשע..., חייב להיות רָשָע בעולם, ואם רשע הוא הכרח בעולם צריכה קדוּשה לבוא לידי ביטוי גם דרך הרשע. ופסוק בתורה הוא קדוש ולכן לרשע יש בו קדוּשה.
וכאן במשנה האומר "כנדרי רשעים" הנדר שלו תקֵף. דווקא הרשָעים כאן מגבירים את הנדר והכשֵרים מחלישים אותו. הכשרים מכבדים את העולם, סומכים על מה שאלֹהים ברא בעולמו, חושבים שהעולם כמו שהוא לא נזקק ליותר קדוּשה, ולכן הם לא נודרים, והרשעים לא מכבדים את העולם, העולם לא מסַפק בעיניהם, והם מנסים להוסיף לו קדוּשה על ידי הנדר.
[ולא דיברנו על הצגת רשעים וכשרים כאילו הם הפכים]
[מסכת נדרים. משנה. פרק א
א כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדָּרְנִי מִמְּךָ, מֻפְרָשְׁנִי מִמְּךָ, מְרֻחָקְנִי מִמְּךָ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֻדֶּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחֲמִיר. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, נָדַר בְּנָזִיר, וּבְקָרְבָּן, וּבִשְׁבוּעָה. כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים, לֹא אָמַר כְּלוּם.]:
[הרב מברטנורא: ומה שאמר: "כנדרי רשעים", לפי שהרשעים הם שנודרים ונשבעים, לא הכשרים, שהכשרים יראים שלא לעבור על "בל תאחר", ונזהרים שלא להוציא שבועה מפיהם. ולפיכך, "כנדרי כשרים" – לא אמר כלום.]
