אני לא יודעת אם בגלל יצר הרע או בגלל יצר הדין

 

 

 

אני לא יודעת אם בגלל יֵצֶר הרע או בגלל יֵצֶר הדין חזרתי לקרוא בספר ״החוף הגורלי״. ״הפלישה האנגלית לארץ ון-דימן היתה פרשה כושלת ועלובה על פי אמות המידה האימפריאליסטיות הגבוהות...היא אך פתחה בור נוסף באפלה שבצדו השני של כדור הארץ...לא ידוע כמה ילידים טסמניים מתו בתהליכי ההכנה שערכו הלבנים להקמת בור תחתיות זה...״, קראתי שוב, ומול ״בור נוסף באפלה״ היו המִלים ״הממשלה הכריזה על כל הקרקעות באוסטרליה כעל אדמות הכתר...״ כמין תיאור של דבר שלא יחריד אותי. ובגלל יצר הרע שלי ויצר הדין חזרתי לקרוא. 

ויצר הרע שלי ויצר הדין מנסים לדמות להם את בור התחתיוֹת, ולרגעים, באי-יכולתם, הם קוראים לכל הדבר הזה עסק-הביש של אוסטרליה. אני מסכימה אִתם. אני יכולה לחשוב על כל השנים של אדמוֹת הכתר באוסטרליה, הארץ החדשה של בריטניה, כעל עסק-ביש. 

 

בין התמונות בספר גם ציוּר של סידני פרקינסון, צייר הצמחים הצעיר שהצטרף למסע של קפטן קוּק, וחלה ומת לקראת סוף המסע. אני לא יודעת אם הוא היה יכול לתאר לעצמו את מה שהביאו עִמן ספינוֹת התֹּפֶת. 

 

[הציטוטים ותמונת המושל פיליפ מהספר ״החוף הגורלי״, רוברט יוּז, מאנגלית: עדי גינצבורג הירש, הוצאת דביר 1994]     

                                                        

  מ״החוף הגורלי״

 

 

שהיה אדם הראשון צריך לאומרם ואמרם דוד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

שהיה אדם הראשון צריך לאומרם ואמרם דָּוִד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כך נאמר במדרש, וישראל אמר בשיחה שלנו שבמדרש אדם הראשון חי תשע מאות ושלושים שנים והשִבעים האחרות הוא נתן לדָוִד, ובתהִלים נאמר ״כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ-כְּיוֹם אֶתְמוֹל״ והמדרש כאן אומר שדוד משלים את שנותיו של אדם הראשון ומה שאצל דוד הוא מעט ממה שיש אצל אדם הראשון. 

והמדרש לא אומר למה אדם הראשון לא אמר את מה שהיה צריך לומר. ויכולנו לחשוב שבגלל ספק. 

וכך, ״לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), ולמה היה צריך לאומרו, שבשבילו נברא העולם על מלואותו״, והיה לו ספק על כך, והרי ההתהלכוּת של אלֹהים בגן עדן הראתה את אלֹהים במקום אחד יותר מאשר במקום אחר, וכך הוא לא מִלא את הארץ. ״מלואה״ הוא לא מלואת אלֹהים. 

וכן, ״השמים מספרים (כבודו) [כבוד אל] (תהלים יט ב), ולמה היה צריך לאומרו, שהוא ראה השמים תחִלה״,ויש ויכוח על מה נברא קודם, השמים או הארץ, וכאן השמים תחילה, והם לימדו את אדם את כבוד אל. והוא צריך מרחק מכבוד האל וכך הוא צריך מרחק מהשמים [כי הם מספרים כבוד אל], ולמה הוא ראה תחילה את השמים ולא את הארץ, כדי שלא יבלבל בינו ובין כבוד אלהים. 

וכן, ״מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א), ולמה היה צריך לאמרו, שהשבת פדה אותו מן הדין״, מפני שהשבת הכריח את אלֹהֹים לשבות, וכשאלֹהים שובת אין לו דין. בשבת אלהים לא יכול לדון את האדם. 

וכן, ״למנצח אל הנחילוֹת, למה היה צריך לאומרו, שהוא נָחַל את העולם תחִלה״, ולמה אדם הראשון לא אמר את המזמור על הנחילוֹת, וישראל אמר בשיחה שלנו הוא לא הבין לגמרי מהו אלֹהים, הוא לא הבין מהי נחילת העולם שהיתה מין ציווי של אלהים, ובעצם לא יכול לנחול לגמרי את הארץ כי הציווי היה ״... וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ״, כי בכיבוש יש גם נִכבש, וכך העולם מתנגד לכובש, לאדם הראשון, ואדם לא הבין לגמרי מהו אלֹהים כי תמיד יש שם ממד של אי-כיבוש. וכך הוא לא יכול לנחול לגמרי את הארץ. ודוד ינסה. 

וראינו שהמדרש יודע את הספק, והוא יפה כל כך בעינינוּ.

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ה

[ג] [ה, א] למנצח אל הנחילות מזמור לדוד. זהו שאמר הכתוב מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי (תהלים קטז יב). אמר ר' שמואל ארבעה מזמורים שהיה אדם הראשון צריך לאומרם, ואמרם דוד, ואלו הן. לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), ולמה היה צריך לאומרו], שבשבילו נברא העולם על מלואותו. השמים מספרים (כבודו) [כבוד אל] (תהלים יט ב), ולמה היה צריך לאומרו, שהוא ראה השמים תחלה. מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א), ולמה היה צריך לאמרו, שהשבת פדה אותו מן הדין. למנצח אל הנחילות, למה היה צריך לאומרו, שהוא נחל את העולם תחלה.

 

 

 בראשית:  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ

 

תהִלים צ: ד  כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל, 

 

כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֘ קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ...[שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֘ קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ...[שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כנראה פִּיהוּ של אלהים, חשבנו, וישראל אמר המרחק הכי גדול של פיהו הוא אלהים. 

ולא הבנו לגמרי את הפסוק, אבל המִלים קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ זעזעו אותנו, עד שלא היה אכפת לנו מה עוד יש בפסוק. וכאילו דווקא רְאִיָה גדולה יותר של הפסוק היתה לנו. 

ובפסוק הבא כִּי־מָ֥רוּ בָֽךְ, וחשבנו שהוא עומד מול אלה שיש בהם קבר פתוח וגְּרוֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַחֲלִֽיקוּן והוא מבקש מאלֹהים להעניש אותם. הוא עצמו לא יכול. והוא אומר כִּי מָרוּ בָךְ, הוא אומר לאלֹהים שזאת הבעיה של אלֹהים. לאנשים האלה יש כוח רב נגד אלהים. 

ובסוף השיחה הזאת עדיין היו המִלים קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ כקבר פתוח מולנו.  

 

[לפני שנה כתבתי קצת על הקריאה שוב בספר ״האינקויזיטורים״ ועל הצַעַר היהודי בעולם, ועכשיו, כשאנחנו מול המִלּים שבתהִלים, נדמה לי שכל ימיו הצַעַר היהודי בעולם כמו מול קֶבֶר פָּתוּחַ.]   

 

תהִלים ה: כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֘ קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ גְּרוֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַחֲלִֽיקוּן:(יא) הַֽאֲשִׁימֵ֨ם׀ אֱֽלֹהִ֗ים יִפְּלוּ֘ מִֽמֹּעֲצ֪וֹתֵ֫יהֶ֥ם בְּרֹ֣ב פִּ֭שְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵ֑מוֹ כִּי־מָ֥רוּ בָֽךְ: 

 

 

 

 

                                                  

הוֹלְלִים וגם אִיש-דָּמִים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

הוֹלְלִים וגם אִיש-דָּמִים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

אחרי חזָרתי הביתה אנחנו מדברים על לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ, ואנחנו שואלים מהם הוללים, ואנחנו שואלים אם יש כאן גם משמעות של הַלֵּל [אם הם מאותו השורש], כי אז אסור להתיַצב לנגד עיניו ולהלל אותו. אבל כאן בִּנְיָן אחר של הפֹּעַל, בנין קַל, הפשוט ביותר. ובכל זאת, ישראל מזכיר את בנֵי אהרון שרצו לעשות מה שהעם רצה אבל הפוך, לא קיבלו את האש אלא עשו אותה ורצו להשתתף בה. וגם באדם האומר הלל יש מחשבה גם על עצמו. עד אין עניין באלֹהים. ובהתיצבוּת ״לְנֶגֶד עֵינֶיךָ״ יש גם חוצפה. ולנגד עיניך הוא דבר אסור, ונדמה לנו שלכן אחריו ״שָׂנֵאתָ״. 

ואחרי כן, ״תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב״, תביא לאובדנם, ובעיקר אנחנו נמשכים אֶל ״אִישׁ־דָּמִ֥ים״ כי כך קרא שִמעי לדָוִד, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה, וכאן בתהִלים, אם דוד הוא הכותב הוא יודע מי איש דמים. ואנחנו חושבים שאין כאן הרחקת עדות מעצמו, אלא יהוה יתעֵב את דוד עצמו. וכך, הוא אומר וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ, הוא אומר שלאלֹהים יש חסד, לקבל אותו אליו עם הפשעים שלו, והחסד לא תלוי בדבר. וישראל אומר בשיחה שלנו לכן הוא גם מסוכן. 

ואנחנו מדברים עוד קצת על תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב, כמעט כיודע מה יעשה אלֹהים, ועל יְתָעֵב הנאמר על איש דמים, כדבר שיוכל להיות ויוכל לא להיות.  

 

 

לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ שָׂ֝נֵ֗אתָ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: (ז)  תְּאַבֵּד֘ דֹּבְרֵ֪י כָ֫זָ֥ב אִישׁ־דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֮עֵ֥ב׀ יְקֹוָֽק ח) וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:

שמואל ב פרק טז

ז וְכֹה-אָמַר שִׁמְעִי, בְּקַלְלוֹ; צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל.  ח הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְהוָה כֹּל דְּמֵי בֵית-שָׁאוּל, אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו, וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-הַמְּלוּכָה, בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ; וְהִנְּךָ, בְּרָעָתֶךָ, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה.  

ויקרא פרק י

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה

 

*

שאלה על הרע [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

שאלה על הרע [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

על ״כִּ֤י׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֮ץ רֶ֥שַׁע׀ אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע״ אמר ישראל יש כאן שאלה על הרע. ודיברנו על הרע שהוא העולם שנברא לא שלם, וישראל אמר הרֶשַע הוא בְּמעשה, והוא בחירה, וכאן אלֹהים לא בוחר ברֶשַע, לא חפץ בו. ומאיפה הרֶשַע? 

ומשה אמר לאלֹהים לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, והוא דיבר פנים אל פנים עם אלֹהים, הוא הכיר את מעשה הרשעוּת של אלֹהים. וכאן, דוד אולי מתכוון רק אל עצמו. 

ושאלנו מהו לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע. ויש רע, לא תלוי בך, אף על פי שיצרתָּ אותו. 

ויש פה הסתכלוּת רִגשית של דוד על אלֹהים, אמר ישראל, זה לב הספר הזה. 

ואחרי כן הוּבַלְנוּ אל אִישׁ־דָּמִ֥ים. 

 

ה) כִּ֤י׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֮ץ רֶ֥שַׁע׀ אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע:ו) לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ שָׂ֝נֵ֗אתָ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: (ז) תְּאַבֵּד֘ דֹּבְרֵ֪י כָ֫זָ֥ב אִישׁ־דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֮עֵ֥ב׀ יְקֹוָֽק

 

]רש״י "לא יגורך רע" - לא יגור אצלך

אבן עזרא לא יגורך רע - יגור עמך כמו ישכבנה, ו

 מלבי״ם אתה "הרע לא יגורך" ויפחידך]

 

יוֹמנסִפְרוּת 50 ״אֵימה בהר״

 

 

קראתי אותו בזמן הִזדקקוּת לו, בזמן כאבים חזקים, כאילו מין זיוּף של הצורך לקרוא סִפְרוּת, אבל גם הִכרתי את יכולתו לרְחֹק מכל זיוף. עכשיו אני משווה קצת את יושרו לדְמוּת ההר שלו. אבל המחשבה על יושרו מיותרת. הרי הוא סִפְרוּת מצוינת. אבל מפני שאני נזקקת לו אני שמחה על אי-ההִזדקקוּת שלו לי, על אי-ההִזדקקות שלו לרִגשותַי, להִזדהוּתי. על אֵין-מחשבותיו עלַי. על היותו כמו ההר שלו, עם רצונות משלו. 

ויופיוֹ, ושְֹפָתוֹ, נדמה לי שאני מכירה דומֶה לו עם שְֹפַת עֻבְדּוֹת דומה לשפתו, אבל כאן השֹפה גם נמשכת אל הנִשְֹגָּב, דרך מה שנִסתר ומה שנראֶה כנִגְלֶה ולא-נִגְלֶה וכמפליא וכרֵאשית העולם. קיומה של שֹפתו תלוי גם בהימשכות אל הנשגב. 

כשאחזור אליו כבר אכיר את הכרח העובדות והנִשגב ואת הכרח ההר והאסונות. אהובה עלַי החזרה אל הכרח הסִפְרוּת.   

 

״למעלה עדיין חגו כמה עורבים כנגד דופנות ההר...ולכן לא נותר אלא שאון המים, שאינו נחשב, לא נותרו אלא הדממה הגדולה והריק הגדול, ובתוכם ז׳וזף קם כי היה לו קר״ [עמ׳ 34] 

 ״...זה היה כמו בראשית העולם, לפני שהיו בני אדם, או כמו בסוף העולם...אין עוד נפש חיה, רק אוויר, אבן ומים, דברים שאינם מריחים, דברים שאינם חושבים, דברים שאינם מדברים״ [עמ׳ 40] 

״זה משום שההר הראה לנו עכשיו למה הוא מסוגל. ההר התעטף שוב באור גדול עם אוויר זך בתכלית, ואז אמר...הוא הראה לנו את כל פסגתו, ואמר ״בואו לראות...״ [עמ׳ 99]

[אֵימה בהר, שארל-פרדינן ראמי, ספריית רות, תרגמה מצרפתית רמה איילון]

 

 

                                                         

 

 

לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

עוד מין ציווּי לאלֹהים ב״הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָי״, ציווּי-בקשה לאיזו הבנת המבקש-המצַוֶּה, להקשיב לקול שַוְעוֹ. והוא מגדיר את אלֹהים כמלכּוֹ, הוא קובע הגבולות למלך ולאלֹהים. ושניהם שלו. 

ועל כִּֽי־אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל ועל עניין התפילה אמר ישראל בשיחה שלנו אלֹהים ביקש שאברהם יתפלל בעד אלימלך ולמה אלֹהים ביקש שאברהם יתפלל, והרי תפילה היא הפללה אבל היא גם יוצרת בהירוּת בין האדם לאלֹהים. וגם בהירות בהתבוננות שלו על העולם, כי לא ברור מי זקוק לתפילה. ובסיפור על אבימלך אלֹהים זקוק לתפילה, לבהירוּת, ליצירת מערכת מתוקנת. וכאן התפילה לגמרי של דוד. הוא אומר אלהָי.

ועל אומרוֹ ״יְֽקֹוָ֗ק בֹּ֖קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶֽעֱרָךְ־לְ֝ךָ֗ וַאֲצַפֶּֽה״ אמר ישראל חז״ל אמרו ששחרית מקבילה לדמותו של אברהם, והם למדו על תפילת שחרית בבוקר מ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״ כבר בהסתכלוּת שלו על סדום ועמורה, הרבה לפני העקדה, ואברהם כאילו הסתכל כך על מותו של לוט. וזה מבהיר למה תפילת שחרית חשובה כל כך [וגם ב״ויַשְכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״ לקראת העקדה הוא הסתכל על מוות]. 

והבֹּקֶר לא מובן מאליו, לפנָיו שַחַר, המְשַחֵר אל משהו. אל הבֹּקֶר?

 

 

תהִלים: הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י כִּֽי־אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל:(ד) יְֽקֹוָ֗ק בֹּ֖קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶֽעֱרָךְ־לְ֝ךָ֗ וַאֲצַפֶּֽה.

 

בראשית יט: כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל-הַמָּקוֹם--אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם, אֶת-פְּנֵי יְהוָה.  כח וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן.

 

ויַשְכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.

 

בראשית כ: ... כִּי-נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה;