אין כאן תְּהִלָּה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

וכל הגויים ומַלְכֵי ארץ אומרים נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ, ואלה מוסרות ועבותות של אלֹהים, ואלֹהים יִשחק וילעג להם, ואין כאן הִתגלוּת אלֹהים אלא דברֵי הכותב, ולכותב יש דימוי נמוך של הגויים, אבל גם יִשְׂחָ֑ק ויִלְעַג יכולים להַראות מין דימוי נמוך, של אלֹהים. 

וישראל אמר בשיחה שלנו שהדברים האלה מהדהדים את ״וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת״ שאמר אלהים כשירד לראות אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם, ויש כאן בהלה של אלֹהים, וישראל אמר בתשתית התנ״ך מי תלוי במי, בני האדם באלֹהים או אלֹהים בבני האדם, וכאן אלֹהים חושב שהמוסרות לא מצליחות לגבור עליהם, וראינו שגם ב״וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קָדְשִֽׁי״ אלֹהים לא גובר עליהם אלא בוחר מישהו אחר, וכל זה כמו אחרי שהבחירה בנֹחַ לא הצליחה ואלֹהים נאלץ לבחור באברהם, כשאברהם כבר התחיל ללכת, ואלהים הצטרף אליו בדרך, ודיברנו קצת על הבחירה הצנועה באברהם שנעמה לנו יותר מן הבחירה בנֹחַ שמצא חן ושהיה צדיק תמים. 

וכאן, אי הצלחה במוסרות על הגויים, ובחירה במלך על ציוֹן, ואין בזה פִתרון לבעיה שלו עם הגויים אלא הודאה בכישלון. ואין כאן תְּהִלָּה לאלֹהים. וזאת תחילת ספר תהִלים. 

 

[נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ:(ד) יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ:(ה) אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ:(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קָדְשִֽׁי:]

 

 

[ההליכה של אברהם: בראשית יא: לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, 

בראשית יב: א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  ]

 

נתון מזעזע

 

״באוגוסט גילה מהנדס המבנים הראשי של ברנהם, אברהם גוטליב, נתון מזעזע: הוא שכח לחַשֵּב את עומסֵי הרוח בבניינים הראשיים של היריד״ [השטן בעיר הלבנה]. ביומרתי חשבתי על ״ויעש אלהים את הרקיע, זו אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם״ כשקראתי על הנתון המזעזע, כי דימיתי לי שבן זומא, שהרעיש את העולם כי אלהים נאלץ לעשות בעצמו את הרקיע, גם תיאר לו שבמעשה הרקיע היה פגם [שלא היה ב״יְהִי״],

וכך, חשבתי שהשִכְחָה של המהנדס אברהם גוטליב היא פגם שניתן לבני האדם ולמעשיהם, והם מזעזעים וסודקים ומרעידים בעולם, וכך, חשבתי גם על השִכְחָה האחרונה בהגנה על ישראל ועל שִכְחוֹת אחרות בעולם, ניתנות לבני האדם, מרעידות את העולם, וכמעט נאלצו מחשבותַי לחזור אל היריד בשיקגו ב-1893 שהאדריכל ברנהם תיאר לו שיהיה בראש ובראשונה אנדרטה לאדריכלוּת, ואל חזיוֹנוֹת האדריכלים ואל הסדקים וההִתמוטטויוֹת שהרעידו את מעשה הבניָה, ואל הדָּנִים את החזיונות האלו, ואל מה שנשאר. 

 

כשאני קוראת שוב בספר אני קוראת רק את הפרקים על האדריכלים ועל הבְּנִיָּה ונדמה לי שיש בהם צַעַר גדרוֹת האדריכלוּת וחזיונותיה, וצער פגמֵי הבְּנִיָּה, והצער על מות האדריכל רוט, ועל אדריכל הגנים אולמסטד שחלה ואושפז בבית החולים שאת הגן שלו תכנן הוא ושראה אז שהדבר שפָּגַם במרבית עבודותיו, בסנטרל פארק, בבילטמור, ביריד העולמי...חזר והופיע גם בגן של בית החולים, וכתב הם לא ביצעו את התכנית שלי, ונדמה לי שתיאורי מעשי הרצח של ה. ה. הולמס לא נוגעים בכל זה.   

 

 

״ביום שלישי 24 בפברואר 1891 התכנסו ברנהם, אולמסטד, האנט ושאר האדריכלים בחדר הספריה...כדי להציג שרטוטים של המבנים המרכזיים ביריד...

...מיהר לגשת לברנהם, ואחז בידיו. מעולם לא ציפיתי להיות נוכח ברגע שכזה, אמר, הסתכל מסביב ידידי הוָתיק, אינך מבין שזהו מפגש האמנים המפואר ביותר מאז המאה ה-15?״ 

[״השטן בעיר הלבנה״, אריק לארסון, עמ׳ 145, 146, 172, תרגם אור אלכסנדרוביץ׳, הוצאה לאור בבל]

 

בתמונות: האדריכלים [מתוך הספר]

וְ South facade of the Palace of Fine Arts, World's Columbian Exposition, Chicago.

                   האדריכלים

                                                     South facade of the Palace of Fine Arts, World's Columbian Exposition, Chicago.

 

לָמָּה רָגְשׁוּ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

דיברנו על השאלה ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״, ואצל חז״ל השואל הוא אלֹהים, אמר ישראל. אלֹהים לא יודע למה הם עשו את זה. והוא מעמיד אותם כאן לדין, אמר, ספר תהִלים שואל על תוכֶן ובתוכן חיבת להיות בדיקת דין של מעשה, וכאן בדיקת דין של רָגְשוּ.  

וכשתהִלים דן דברים נקשר הפרק הזה ל״אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים״,  ואומר שהפרט והכלל לא מנותקים זה מזה והכלל כאן הוא הגויים, העמים, והדיבור על צדיק לא מנותק מדיבור על כלל העמים, שכאן יוצאים נגד אלֹהים ונגד הצדיק של אֹלהים [שבפרק א] 

וחשבנו ש״לְאֻמּים יֶהְגּוּ־רֽיק״ אומר לאומים יהגו את הרִיק. הם יודעים מהו רִיק. ויעמידו אותו נגד אלֹהים. כי הריק הוא הבסיס לקיוּם העולם, אמר ישראל, וכשהם הוגים רִיק הם נותנים לאדם אפשרות להתקיים, מחוץ לאלֹהים [אלֹהים המתגלה הוא לא הכֹּל]. 

וכך, גויים רָגְשוּ מפני שהם ראו דבר גדול, את הרִיק.

 

אחרי השיחה שלנו חשבתי עוד על רָגְשוּ [רָעֲשוּ, שָאֲנוּ, הָמוּ], ועל רֶגֶש [רַעַש, שאון, המון], ועל רִגשה [רַעַש, המיה, המון], מִלים בתהִלים, זמן רב לפני הבַָּעוֹת רִגְשוֹתֵינוּ  העכשוויים היקרים ללִבֵּנוּ. 

״תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן״, תהִלים סד ג, ורש״י פירש: שהם מתרגשים לבקש לי עלילות מות... 

״אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶש״, תהִלים נה, ורש״י פירש: ״... ברוב עם״, ואבן עזרא:״ ברגש - בחבורה אחת״.

 

]תהִלים: לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק]

 

 

                                                   

יִסרוהו כִּלְיוֹתָיו [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

  

 

כי אם בתורת ה' חפצו, כי ידעתיו למען אשר יְצַוֶּה, ובתורתו יהגה, במדרש על אברהם, כי המדרש שואל איך אברהם למד את התורה, רב לא היה לו ומהיכן למד את התורה, ומהיכן למד להיות צדיק שבתורתו יהגה יומם ולילה והרי לא היתה לאברהם תורה, 

ויש פה שאלה גדולה על ספר בראשית, אמר ישראל בשיחה שלנו, כי אם מטרת האדם לקיים מצווֹת למה צריך את ספר בראשית שבו רק שלוש מצוות [פרו ורבו...], ויוצא מן השאלה שלא צריך רב כדי ללמוד תורה, ולא מישהו שילמד אותך, ואז המדרש אומר ממִלות תהִלים יסרוני כליותַי שיש קשר בין המִדּוֹת שיש באדם ובין התורה, כי כשהכליות מייסרות אותו יש לו תורה. 

המדרש אומר התורה היא דבר נלמד מתוכך, ובלי התגלוּת, ובכל זאת הקב״ה זימן לו. מתוכו. כי זה הפשט של צֶלֶם אלהים. אלהים זימן לו את צַלְמוֹ. וזאת קריאת תיגר על כל ההתפתחות שנעשתה על ידי הרבנים, אמר עוד.

 

 

בראשית רבה: ״כי אם בתורת ה' חפצו, כי ידעתיו למען אשר יצוה, ובתורתו יהגה אר"ש אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה, הה"ד (תהלים טז) אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי, (שם /תהלים/״

 

בראשית: ״כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט״ [על אברהם]

 

״...וּשְׁמָהּ קְטוּרָה״ [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

״...וּשְׁמָהּ קְטוּרָה״ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כי המדרש הזה מסתכל בתהליכים של תולָדות בבראשית, בדרכי היווצרות העם, אמר ישראל, והוא אומר עצת רשעים זה דור הפַּלָּגָה ואברהם לא הלך בעצת דור הפלגה שהוא  כאן כרשעים, ומהי רִשעותם, שלא היתה להם נַחַת מן העולם. ובבראשית לא ברור למה הם עשו את המגדל אבל ברורה תגובת אלהים, אמר, אלהים הבין אז את כוחו של האדם היכול לעמוד מולו. וזה נקרא כאן רֶשַע. 

ובדרך חטאים לא עמד, אלו אנשי סדום, ולמה המדרש מעלה שאלה על למה אברהם היה עלול ללכת בדרך אנשי סדום, האם המדרש חושב שיש באנשי סדום משהו שאברהם נזקק לו. כי מאנשי סדום, מלוט, יצא מואב שממנו יצא דוד המלך. 

ואחרי כן המדרש אומר שאבימלך זה מושב לצים, ובעצם המדרש שואל למה הסיפור על אבימלך נמצא בתנ״ך, והוא נמצא על פי המדרש כי אברהם כמעט רוצה לשבת במושב לצים, כי הוא רוצה להיות בארצו של אבימלך ב״הנה ארצי לפניך״, בארץ שבה הוא רימה. המדרש אומר אברהם כמעט רצה ללכת בדרך רשעים, ובדרך חטאים, ולשבת במושב לצים. 

 

וכל המדרש הזה מתחיל בפסוק ״וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה״, ובני קטורה ואברהם היו זִמְרָן, יׇקְשָׁ֔ן, מְדָ֖ן, מִדְיָ֑ן, יִשְׁבָּ֖ק וְשֽׁוּחַ, לא היו בני העם שיצא מאברהם [מאוחר יותר מדיָן התחתן במשה, בעם הזה]. 

 

בראשית רבה (וילנא) פרשה סא סימן א (פרשת חיי שרה)

א [כה, א] ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, כתיב (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך וגו' אשר לא הלך בעצת רשעים, זה דור הפלגה, ובדרך חטאים לא עמד, אלו אנשי סדום, שנאמר (בראשית יג) ואנשי סדום רעים וחטאים, ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך שנאמר (שם /בראשית/ כ) הנה ארצי לפניך וגו',

 

״ מכיון שלא הלך בעצת רשעים כמי שהלך בעצת צדיקים״ [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

הפעם זה ברור. הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים לא הלך בעֲצַת צדיקים. הוא רק כמי שהלך בעֲצַת צדיקים. ומהי עצת צדיקים, לא ברורה, לא בהירה, ובתהִלים נכתב רק עֲצַת רְשָׁעִים ואין ערעוּר שם על עצת רשעים, וכאילו הרְשָׁעִים ברורים והצדיקים לא ברורים. והפעם כשצחקנו היה נדמה לי שהצחוק פֵּרֵש את המדרש. 

 

[בשיחה על ״עַל־כֵּ֤ן לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט״, אמר ישראל שאיפת הצדיקים היא לעמוד במשפט, וחשבתי כמה נעלָמָה ממני הצדיקוּת. ואחרי כן חשבתי על מין רצון אחר, שלי, בזמן המלחמה, לדון את מחשבותַי.  

 

משהו בסרט ״איינשטיין ואדינגטון״ על הרצון של אחותו של אדינגטון לעזור לגרמנים הסובלים בסוף מלחמת העולם הראשונה, הזכיר לי שוב כמה חומקת הידיעה על צדיקוּת, על מהי צדיקוּת. מחוץ לסרט, קָרְבוּ מלחמת העולם השנייה והשואה.]

 

 

[תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א הלכה ט

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים מכיון שלא הלך בעצת רשעים כמי שהלך בעצת צדיקים]

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 47 ״האלף-בית של הקריאה״, עזרא פאונד.

״...אם אתה רוצה ללמוד משהו על ציור אתה הולך ל״גלריה הלאומית״ או ל״סלון קארה״ או ל...ומתבונן בציורים. על כל קורא של ספרים על אודות אמנוּת 1000 אנשים הולכים להתבונן בציורים עצמם. תודה לאל!״, כתב עזרא פאונד. 

כך הקוראים את הסִפרוּת עצמה, את השירה עצמה, ובכל זאת אני קוראת את הספר הזה שלו, האם בגלל בדידוּת הידיעה שלי [על סִפרוּת, על ציוּר], האם הידיעה היחידה מבקשת את הדוֹמים לה, את הידיעוֹת היחידוֹת האחרות, והרי אסור לו לָעולם לאַבֵּד את הידיעוֹת היחידוֹת כשהיא עצמה תגווע.

אני קוראת אצלו על ידיעתוֹ יחידתוֹ של משורר, בדברֵי משורר על השירה, ואני חוזרת לקרוא על ידיעותיהם יחידותיהם של אמנים מצוינים על אמנוּת. 

״אני מתעניין בדברים שמעלים על הדעת את העולם יותר מאשר בדברים שמעלים על הדעת את האישיוּת״, אמר ג׳ספר ג׳ונס בשיחה על האמנוּת שלו עם דייויד סילווסטר. 

״...עד שמשהו אומר משהו. אם דבר אינו אומר, אני לא רושם״, אמר יוזף בויס בשיחה על הרישוּם עם זימן. 

נדמה לי שאני מבינה היטב את הידיעות היחידוֹת האלה. הן חשובות כל כך. הן לא אובדות.      

 

[״...אם אתם רוצים ללמוד את אמנוּת הרומן, קִראו את הטובים ביותר שתוכלו למצוא. את כל מה שאני יודע על הנושא למדתי מקריאה בספרים הבאים: קורות טום ג׳ונס...״ 

הציטוטים מ״האלף-בית של הקריאה״, עזרא פאונד, הוצאת דחק, עמ׳ 24, 97, תרגם יהודה ויזן.]