רישוּמֵי לימוד והכנה [Studies ]

הסתכלוּת ברישומי לימוד ישנים שלי. נדמֶה שהם מפתיעים אותי, אבל בעצם הָרֶגֶש  העיקרי המתעורר הוא לגמרי ידוע. 

נדמֶה שההימָשכוּת הידועה אל רישומי הלימוד וההכנה שבתולדות האמנות היא בעיקר ההימשכות אל הלא גמור, אל רעננוּת ההתחלה ואל מה שנראֶה כמו הפלגה בודדה אל ים גדול. אבל, בעצם, ההימשכות הגדולה היא אל מה שעושֶה אותם דומים ליצירה שלמה  -    החֻמְרָה שיש בהם, תביעת האמת שיש בהם, טענת המשמעוּת שלהם. 

רישומי לימוד והכנה של גדולי האמנים מן העבר נתפשֹים כה בקלות בתודעתנו כיצירות אמנוּת לא בגלל התבוננוּת חדשה שלנו, אלא מפני שהם מכַוונים עצמם אל היותם אמנות. בתוך תולדות האמנות הם מופיעים כתזכורות קצרות של תכונות האמנוּת, כמעט מרחפים באוויר האמנוּת, אבל גם יצוקים בחומרים הקשים ביותר. לפעמים, כשהם נראים כחלקיקים בתוך האמנוּת, נדמֶה שהם מסוגלים להראות לנו איזה דבר נסתר, כמעט כאילו היו מראים לנו את פנימיותו של גוּף. אבל הם לא באמת חלקיקים. הם עצמאיים, נולדים בתוך תולדות האמנות כמו היצירות השלמות הגמורות, מַכירים את הִשתנוּת הרוּחוֹת ואת הגעגועים לעבר ולעתיד. 

[כמעט דומים להם הם הרישומים המנסים להירָאות כרישומי לימוד והכנה, אבל  אין בהם כבר מטרת הלימוד, והם נראים קצת כמין חזרה אל אסתטיקה ידועה. והרי הם לא פנו אל רעיונות אחרים חזקים דיָם, שיצדיקו גם את הצגת מראֵה  רישומי הלימוד וההכנה.         

כמה רישומים המנסים רק לכאורה להירָאות כרישומי לימוד והכנה, אולי כמו כמה רישומים של בּויס, הם בעצם בעלי רעיונות חזקים, המצליחים להצדיק גם את ה"לכאורה רישומי לימוד והכנה ". ]

                     

                                    

רישום  לימוד ישן

תוכנוֹת הניקוּד לא יודעות לקרוא שירה.

על שֹפת הים בתל אביב לפנות ערב היה נדמֶה שהעיר הזאת לא מצליחה להגיע אל שֹיאהּ. השווינו אותה לפירנצה, שהגיעה אל שֹיאהּ, אבל בעצם ידענו שיש לה איזה שֹיא קצת לא נתפס, שאולי הוא שֹיא ההִתחמקוּת מגדרות היופי, החינניוּת, הרעננוּת וההִתרפטוּת. 

ובבוקר נזכרתי בתוכנוֹת הניקוּד, שאינן יודעות לקרוא היטב שירה, וחשבתי שלמזלן רוב הקוראים אינם יודעים לקרוא היטב ניקוּד, ושבעצם הם ותוכנות הניקוד חיים יחדיו במין ארץ חדשה, שבה לא רק השירה קצת עלומה מעצם טִבעה, אלא גם המלים המנוקדות כבר קצת עלומות כמו מעצם טִבען. כאילו בעזרת אי הידיעה יוצרות תוכנות הניקוּד מִלים פחות מוגדרות ומשמעויות כמעט חסרות גדֵרות, כאילו התוכנה עצמה יוצרת איזה רובד חדש לשירה, שהקוראים, שאינם יודעים לקרוא היטב את הניקוּד, יכולים לראותו כחלק מרוּחַ השירה. בתוך הניקוּד החדש הפָּרוּץ לכל עבר יכולים הקוראים החדשים לראות שירה כֹה חופשית, כֹה מתאימה לרוחם שלהם. 

אבל הארץ החדשה של הניקוד החדש לא דומה מאד לָעיר המתחמקת מגדֵרות, ואין לה הים הגדול, הממשיך תמיד להיות אחת הגדֵרות של העיר.      

 כשתוכנות הניקוד מרחיבות כל כך את שטחֵי המשמעויוֹת האקראיות המִזדַּמנוֹת, הן לא מכירות בִגבול הים הגדול. והן לא יודעות על שאר העולם הנמצא בקצהו.    

שירה חברתית וטענוֹת המציאוּת

אף על פי ששירה חברתית היא כמין פורצת גבולות, להשפיע על המציאוּת שמחוצה לה, נדמה שלעתים היא תלויה כל כך במציאוּת הזאת, בטענות המציאוּת הזאת, עד שטענותיה שלה אינן יכולות לעמוד בזכות עצמן, ועד שהיא עצמה, שאולי מצליחה לפעול בתוך החברה, אינה מצליחה לפעול בתוך השירה כולה. כשהיא מצליחה לפעול בתוך השירה כולה נשמרות במשך הזמן הבּעוֹת ההִתנגדוּת והמחאה שלה כמין הִתנגדוּת לָרגיל ולַשָּחוּק כבר של השירה עצמה. 

אני חושבת על הציור "גרניקה" של פיקאסו, מין מחאה מיידית, שיש בו ההיסָמכוּת הרבה על טענות שמחוצה לו, המעמידה את המוטיבים ואת הצורות של הציור כתלויים בטענות האלו יותר מאשר בטענות האמנוּת. 

 הפירוק, העיוות וההפשטה המסוימת של הצורות, שצמחו מתוך מחשבות על האמנות עצמה, נחלשים כל כך כשהם נתמכים כל כך על ידי פניית ההפשטה המסוימת אל מה שנראֶה כסמליוּת, הצגת הפִּיוֹת הפעורים כמין הוכחה לקיומו של הסֵבל וההִסתפקוּת הכמעט קלה בפיזור האיברים בתוך הציור. המחאה נראית כצועקת כמעט מחוץ לאמנות.         

אבל הציור הזה הצליח להחזיק מעמד זמן רב כל כך, אולי כסמל, ואולי בגלל הקשרים החזקים שלו עם הצורות המפורקות והמעוותות הלא-סמליוֹת של האמנוּת.  

                 

  

                                                      

Brueghel the Elder, Jan

ברויגל אלגוריה של ראייה וריח

Ca. 1620

Sight and Smell

                                           

פניני. חורבות רומא ופסליה.

Roman ruins and sculptureDate: c.1754 -

Giovanni Paolo Panini

המטמורפוזות בספר "שמות"

בשיחה שלנו על " וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין" [שמות] שאלנו, האם המטמורפוזות מתקבלות בקלוּת על דעתנו לא רק מפני שהן שייכות למיתוסים, אלא גם מפני שהן מבטאות את הכרת שוויון החומרים של הטבע. שאלנו גם, האם אנו שומרים בהכרתנו את "כי עָפָר אתה ואל עפר תשוב", את היות החיים עשויים מן החומרים הדוממים ואת חזרָתם אליהם. והרי כך אנו יכולים לראות את המעבר של החיים אל המוות ואת מעברי המטמורפוזות כמתקבלים על דעתנו כמעט באותה המידה. 

חשבתי אחר כך שאולי גם במִלים "רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה ", שאמר יהוה למשה, יש משהו מן ההכרה של אלוהים במעברים של המטמורפוזות, ההכרה לא רק במעבר בין החיים והדוממים ובין החיים עצמם אלא גם במעבר בין החיים ואלוהים. אל המטמורפוזות של הפיכת המטֶה של משה לנחש, הפיכת המטֶה של אהרון לתנין והפיכת המים לדם כמעט מצטרפת הפיכת משה לאלוהים לפרעה.   

בשיחה שלנו, אף על פי שהיה נדמה לרגעים שהמטמורפוזה של המטֶה הנהפך לתנין פשוטה לגמרי, כאילו היא מכוונת רק אל התנינים של מצריִם, יכולנו לראות בה גם את הצטברוּת העָבָר, ובעצם את הופעתן המסוימת של מחשבותיו של ספר "בראשית" בתוך ספר "שמות", כמו שראינו במטמורפוזות של ההיהפכויות לנחש ולדם.          

המטמורפוזות בספר "שמות", המראות את המעברים המוחלטים הברורים של המַטות אל הנחש ואל התנין ושל המים אל הדם, הראו לנו גם משהו מהמעברים הפחות ברורים שבספר "בראשית" בין העפר והגוף, בין החיים והמוות ובין האדם ואלוהים. 

[ וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים,  וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם

 וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

 וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  ג,ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים,] 

             

             

עוד על הסיפורים של דונאלד בּארתֶלמי [2]

עוד על הסיפורים של דונאלד בּארתֶלמי [2]    

כשחזרתי אל הסיפורים של דונאלד בארתלמי ראיתי שוב את הדמיון החֶלקי שלהם לסיפורֵי מדע בדיוני. הכתיבה של דונאלד בארתלמי תוארה גם כסוריאליסטית בחֶלקה, כנראה בגלל מה שיכול להיראות בה כהבעת החשיבה בלי בקרת התבוּנה, כהבעת הלא-מודע והחלום על צירופיו הפרדוקסליים, אבל ראיתי שקצת כמו סיפורי מדע בדיוני יוצרים הסיפורים שלו כעֵין עובדות חדשות הנראות כשייכות למציאוּת חדשה, כמעט כמציאוּת עתיד. במציאוּת הזאת ישנם "המבחן הארצי לסופרים", "אלות הקרב של הקומאנצ'ים קרקשו על המדרכות הרכות, הצהובות", "הושגו אמנים חדשים, הללו אינם שוללים, אדרבה, מצדדים בהתלהבות בתהליך הרציונליזציה" ועוד תמונות העובדות החדשות. 

אף על פי שנדמה שכמו הסוריאליזם מעריכים הסיפורים האלה את העל-מציאותי, הם בעצם מעריכים את העובדות החדשות, בתוך הבעַת המציאוּת שלהם. ואף על פי שנדמה שהצירופים שלהם לא נשלטים על ידי התבוּנה, ההִגיון, ושהם דומים לאלה של הסוריאליזם, הם מכֻוָּנִים על ידי התבונה המציגה תמוּנַת מציאוּת כמו מפורקת אבל מחוברת על ידי הקשרֵי הַתַּרְבּוּת.

ומשהו על הסיפור "התקוממוּת האינדיאנים". קצת כמו סיפורי מדע בדיוני מסוימים הוא איננו זועק נגד המלחמות והעוולות, אבל בתוך כל הנושאים שלו גם קיומן הלא פוסק. 

                                                      

             

     

"אמצע אין להשיג בשום מקום"

"אמצע אין להשיג בשום מקום" ["הגולם", דונאלד בארתלמי. תרגום: משה רון]. אמצע הסיפור הקצר.

אין להשיג בשום מקום את האמצע של הסיפור הקצר כי כמעט תמיד  מתגלים בו גם הדברים המיותרים. והרי כמעט תמיד הוא מִתקשֶה כל כך להיות מצומצם מאד ובעל  עלילה מסוימת בעת ובעונה אחת, וכמעט תמיד צצים בו סְפִיחֵי עלילה לא נחוצים. לפעמים נראים הספיחים האלה כשאריות של עלילות, שאריות עלובות  בעלות תפקידים עלובים בכמעט עלילה של סיפור קצר. 

ואף על פי שלפעמים נדמה שספיחי העלילה משרתים את אשליית תנועת הזמן של אמצע הסיפור, היא יכולה להסתדר בלעדיהם, ואף על פי שלפעמים נדמה שהם נחוצים ליצירת המשכיוּת של הִתפתחוּת בתוך אמצע הסיפור, יכולה המשכיות ההתפתחות להיווצר בלעדיהם, אם האמצע מעוניין בה.  

והגרוע מכל הוא כשהאמצע מאמין שהם ברירת המחדל שלו. שבעזרתם יוכל להתקדם קצת אל התפתחותו שלו. אז הוא בדרך כלל מצרף לדמויותיו מינֵי מעשים קטנים ותזוזות קטנות, כאילו כך יתפתחו גם מעשיו שלו.          

 הסיפור "הגולם" של דונאלד בארתלמי נזהר כל כך מספיחֵי העלילה המיותרים, אבל מזכיר לנו את העלילות של הסִפרוּת בקטע הסיפור שכתב אדגר בנוסח הנובלות של היינריך פון קלייסט. הזכרת העלילות מציגה בתוך הסיפור של בארתלמי מין בבואה של עלילה, משהו שהסיפור הקצר של בארתלמי מכיר אבל אינו רוצה להזדקק לו. כך, כשהעלילה היא  בבואה, יכול הסיפור להציג את ההתנגדוּת שלו לעלילה ואת הצורך המסוים בה בעת ובעונה אחת.  

הופעת בבואת העלילה נהיית מצחיקה ועצובה, אירונית ונוגעת ללב, כשהיא מצליחה להיות  לא רצויה ורצויה באותה המידה, וכששאר הסיפור באמת מצליח להיזהר כל כך מן הדברים המיותרים.