אף על פי ששירה חברתית היא כמין פורצת גבולות, להשפיע על המציאוּת שמחוצה לה, נדמה שלעתים היא תלויה כל כך במציאוּת הזאת, בטענות המציאוּת הזאת, עד שטענותיה שלה אינן יכולות לעמוד בזכות עצמן, ועד שהיא עצמה, שאולי מצליחה לפעול בתוך החברה, אינה מצליחה לפעול בתוך השירה כולה. כשהיא מצליחה לפעול בתוך השירה כולה נשמרות במשך הזמן הבּעוֹת ההִתנגדוּת והמחאה שלה כמין הִתנגדוּת לָרגיל ולַשָּחוּק כבר של השירה עצמה.
אני חושבת על הציור "גרניקה" של פיקאסו, מין מחאה מיידית, שיש בו ההיסָמכוּת הרבה על טענות שמחוצה לו, המעמידה את המוטיבים ואת הצורות של הציור כתלויים בטענות האלו יותר מאשר בטענות האמנוּת.
הפירוק, העיוות וההפשטה המסוימת של הצורות, שצמחו מתוך מחשבות על האמנות עצמה, נחלשים כל כך כשהם נתמכים כל כך על ידי פניית ההפשטה המסוימת אל מה שנראֶה כסמליוּת, הצגת הפִּיוֹת הפעורים כמין הוכחה לקיומו של הסֵבל וההִסתפקוּת הכמעט קלה בפיזור האיברים בתוך הציור. המחאה נראית כצועקת כמעט מחוץ לאמנות.
אבל הציור הזה הצליח להחזיק מעמד זמן רב כל כך, אולי כסמל, ואולי בגלל הקשרים החזקים שלו עם הצורות המפורקות והמעוותות הלא-סמליוֹת של האמנוּת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה