על שֹפת הים בתל אביב לפנות ערב היה נדמֶה שהעיר הזאת לא מצליחה להגיע אל שֹיאהּ. השווינו אותה לפירנצה, שהגיעה אל שֹיאהּ, אבל בעצם ידענו שיש לה איזה שֹיא קצת לא נתפס, שאולי הוא שֹיא ההִתחמקוּת מגדרות היופי, החינניוּת, הרעננוּת וההִתרפטוּת.
ובבוקר נזכרתי בתוכנוֹת הניקוּד, שאינן יודעות לקרוא היטב שירה, וחשבתי שלמזלן רוב הקוראים אינם יודעים לקרוא היטב ניקוּד, ושבעצם הם ותוכנות הניקוד חיים יחדיו במין ארץ חדשה, שבה לא רק השירה קצת עלומה מעצם טִבעה, אלא גם המלים המנוקדות כבר קצת עלומות כמו מעצם טִבען. כאילו בעזרת אי הידיעה יוצרות תוכנות הניקוּד מִלים פחות מוגדרות ומשמעויות כמעט חסרות גדֵרות, כאילו התוכנה עצמה יוצרת איזה רובד חדש לשירה, שהקוראים, שאינם יודעים לקרוא היטב את הניקוּד, יכולים לראותו כחלק מרוּחַ השירה. בתוך הניקוּד החדש הפָּרוּץ לכל עבר יכולים הקוראים החדשים לראות שירה כֹה חופשית, כֹה מתאימה לרוחם שלהם.
אבל הארץ החדשה של הניקוד החדש לא דומה מאד לָעיר המתחמקת מגדֵרות, ואין לה הים הגדול, הממשיך תמיד להיות אחת הגדֵרות של העיר.
כשתוכנות הניקוד מרחיבות כל כך את שטחֵי המשמעויוֹת האקראיות המִזדַּמנוֹת, הן לא מכירות בִגבול הים הגדול. והן לא יודעות על שאר העולם הנמצא בקצהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה