הסתברות החֶזיוֹנוֹת
בפרק האחרון של "מפגשים" נמוגה הילדה אלי, תולדה של בני-אדם וחייזרים, בתוך עמוד האור המעלה אותה אל ספינת-החלל החייזרית. באופן טבעי בחר הבמאי בדימוי האור הישן של ההתגלויות האלוהיות כדי לתאר את חזיון ההופעה של החייזרים, ובתמונות מוכרות אחרות כדי לתאר את הלא-ידוע. כאשר תגיע אלי אל הכוכב של אבותיה החייזרים היא כנראה לא תשתומם למראה עיניה, לא רק מפני שניחנה ביכולת הראייה והמחשבה שלהם, אלא גם מפני שמה שתראה שם יהיה ווריאציות סבירות למה שהכירה כבר. בתוך המאמצים האנושיים של הבמאי ליצור תמונה מופלאה של הבלתי-ידוע הכל יהיה סביר.
כמובן, גם כאשר אלי תחזור מאוחר יותר אל בית הוריה באמריקה, יהיו התמונות והכמיהות כה מוכרות. כשהיא תרד מן החללית יוכלו הוריה לראות לא רק את יופייה, את המראה המצוין שלה ואת הלבוש הנאה שנתפר למענה, אלא גם יראו בדמיונם שדות-חיטה, מטעי-תפוחים, ערוגות-ירקות, כריות רכות ושמיכות, חלונות נשקפים אל שמים רחוקים בלילות ממוזגים ושקטים. כמובן, הם יוכלו לראות בעיני רוחם גם יקיצה אל בקרים חיוורים, ארוחות של ביצים, טוסט ומיץ תפוזים מתגשמות באופן מושלם, לימודים בהעברה מוחית, ואת סבא רבא של אלי נותן לה יד כשהם צועדים בשדרת ההולוגרמות, ששמי התכלת שמעליה הועתקו במיוחד למענה. נתינת היד היא מה שבעיקר נכספו אליו.
כאשר על מסך-המוח שלהם יופיעו גם אזורי המחיָה של הכוכב, המוזיאונים הנראים כמרחפים, מרכזי המידע השקופים ואתרֵי ההיסטוריה העֲבָרִיים והעֲתִידִיים של היקום, יאמר אביה מתוך הקלה גדולה שהכל דומה למה שראה בעיני רוחו. אחר כך הם יקחו אותה לסיבוב בעיר, שיש בה בנייה חדשה, וחנויות מוסיקה נהדרות, ויקנו לה משהו לאכול ב"קנטקי פרייד צ'יקן", בעיקר בגלל הזיכרונות הישנים שלהם. כשהם יחזרו הביתה יפתיעו אותם שני נגנים מהלהקה של אִמָהּ. על מדרגות המרפסת הם ינגנו לאלי את המוסיקה החדשה שלהם, שתעורר בנפשה הצעירה מה שנראה כמו יגון.
בתמונות האחרונות ישׂורטטו על-ידי החייזרים הכבישים המהירים הנמשכים עד קנדה, הכבישים הצדדיים, דרכי המילוט של העיירות הקטנות, תחנות הדלק והמוטלים שבדרך, תחזיות מזג האוויר, הקלסתרים של חוקרי החייזרים ושל אנשי הצבא שירדפו אחרי אלי, קולותיהם, תנועות הגוף שלהם, מספרי המכוניות שלהם, והתפרשׂותם במרחבי המידע. אחרי שיציגו גם את האפשרויות המסתברות של חיים בקנדה, יעברו החייזרים אל מיון האפשרויות הנוצרות מרגע היציאה לדרך. אלי לא תצטרך לתמוה על מעשיהם. בלילה, במיטת הילדות הישנה, ילמד המוח שלה את הנתונים הראשונים שהם ישלחו, ואת האזהרות הראשונות, בזמן ששנתה תהיה שקטה כל-כך. אחר כך יהיו הקימה בבוקר, ההימלטות, הדרכים הצדדיות, החלפת הרכב, נקודת המפגש, שבה, כמובן, יושמדו העוקבים, ולבסוף ההגעה לקנדה.
שם היא תיזכר שוב בשעות שלפני היציאה לדרך: אז, במטבח, שבשעה מאוחרת יותר יוצף באור-שמש, הם אכלו ביצים ולחמניות, ושתו מיץ תפוזים, אבל הדאגות התקדרו בקצות התודעה שלהם, ואביה אמר שמוטב שימהרו, לפני שהשלטונות יגלו שאלי חזרה. הוא שאל אם היא לא תתגעגע לכוכב הרחוק שלה, כי התקשה פתאם לדמות דאגות ממשיות על הכוכב ההוא. אִמה, שמראֶהָ הנערי עם השער האדמוני הקצוץ כמעט לא השתנה, אמרה רק עוד היום הזה, רק עוד יום אחד בבית. היא רצתה שחזרַת בִתה תמלא אותה עד תום. היא סיפרה לאלי על ימי הציפיה הארוכים, על המעשים שהצטברו לאטם ועל המכתבים שלא נשלחו. כשהיא סיפרה על המכתבים היא זכרה במעורפל שהיו כמו התקבצויות עצומות ופרועות של רגשות.
אחר כך היא סיפרה לה על הנסיעות עם הלהקה, שנועדו להשכיח את הגעגועים, אבל הגבירו אותם. בחדרי מלונות-הדרכים היה נדמה לה לפעמים שהיא בורחת עם אלי מחוקרי החייזרים. כשהיא תארה את ההופעות בעיירות הרחוקות ראתה אלי את הגיטרות הצורחות, את הקפיצות על הבמה, את שירי הגעגועים ואת ההתמוטטות בבקרים. בחדר מלון-הדרכים האִשה הנערית הצעירה לא קמה מהמיטה, היא לא רואה בעיני רוחה משהו שכדאי לקום בשבילו. בצהריים היא אוספת את הבגדים המושלכים, ונכנסת למקלחת, ורואה את השתקפות ההתמוטטות במראָה, ויש לה עוד רבע שעה עד היציאה לדרך. כשהיא יוצאת מהמקלחת כבר מחכה בפתח הנערה המנקה. שוב הם יוצאים לדרך, וכמו ממשיכים לנוע בדרכי ההימלטות.
כל תמונות הגעגועים, החרדות והתקוות כבר התחילו להציף את מוחה של אלי, את מקורות האישיות שלה ואת החלקיקים של קיומה.
