צוואת א. קונן דויל
"... "כן, מר הולמס, יפה ניחשת. ונוסף על כל אלה אני גם האיש האומלל ביותר בלונדון כולה בשעה זו. למען השם, אל נא יטשני, מר הולמס. אם יבואו לאסור אותי קודם שאגמור את סיפורי, יאמר נא להם שיתנו לי שהות לספר לו את האמת כולה. אלך בשמחה לבית-האסורים, אם אדע שאדוני משתדל למעני בחוץ".
"לאסור אותו !", אמר מר הולמס, " באמת, הרי זה יפה מאד - רצוני לומר, מעניין מאד. בשל איזה פשע יאסרו אותו?"
"חושדים בי שרצחתי את מר יונה אולדאקר מלוואר נורווד".
פניו של חברי הביעו השתתפות בצער, וחוששני שגם סיפוק-נפש במקצת.
"חי נפשי", אמר, "רק לפני שעה קלה, עם פת-השחרית, התאוננתי באזני ידידי, הד"ר ווטסון, על מחסור בפשעים מעניינים"..." [מתוך "צוואת הארדיכל". א. קונן דויל. תרגום ז. ז'בוטינסקי וד. מרקוס].
בניגוד לצופים של סדרות-המתח בטלוויזיה, שתעלומות רבות כל-כך מתגשמות לנגד עיניהם ממש מדי יום, יכול שרלוק הולמס לסמוך רק על ההסתברות הרגילה של הופעת התעלומות, כשהוא מצפה להן כל-כך. ובכל זאת, ההסתברות הרגילה גם מבטיחה לו שהן יופיעו, כמעט כמו שסדרות-הטלוויזיה מבטיחות זאת לצופים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה