יוֹמנסִפְרוּת 59. לא הציל אותה השם

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 59. לא הִציל אותה השם ״יוּליסס״

לא הִציל אותה השם ״יוּליסס״, היא לא חזרה הביתה, אבל היתה בה ידיעת מלחמות בני האדם, היא בְּדָיַת-הסִפרוּת האוצרת בתוכה את התמדַת המלחמות, וכשהמלחמה ממשית כל כך בתוך המציאוּת אני זקוקה לבְדָיַת הסִפרוּת, גם לבְדָיַת מלחמה בה, מחוץ למציאוּת, מעל המציאוּת, בשְמֵי הסִפרוּת. 

יָפָה ״יוּליסס״ בשְמֵי הסִפרוּת, אהובה במלחמה בשְמֵי הסִפרוּת, נושאת בה את ידיעת אודיסאוּס הנהדר ואת תפארת בְּדָיַת המלחמה המערבבת בני אדם ואלים. 

 

״אודיסאוּס הנהיג את בני קפלניה אמיצי הלב, אוחזי איתָקָה ונֵריטון המכוסה יערות נרעדים ברוח...את אלה הנהיג אודיסאוס השקול בעצתו לזֶאוּס ועִמו באו שתים עשרה ספינות שדופנותיהן ארגמן״

״אולם חלפו שנים ועונות כמחזורן והגיעה השנה אשר בה טוו האלים גורלו כי ישוב אל ביתו, אל איתקה...״

[איליאדה עמ 82, אודיסאה עמ 31, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 58 . הסיירת ״יוליסס״ מתה

 

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 58 . הסיירת ״יוּליסס״ מתה

הסיירת ״יוּליסס״ מתה, וחזרתי הביתה בלי סוף עֶצֶב המלחמה. אליסטר מק-לין ששירת בצי הבריטי הִכיר בוודאי את עֶצֶב המלחמה ואת ספינות המלחמה ואת אופן בניינן ואת המכונות ואת הטורפדו ואת הרדאר ואת פצצות העומק ואת נתיבי הים הקשים, חשבתי מחשבות לא על סִפְרוּת, וחשבתי מחשבות על סִפְרוּת, כי יצירת הסִפְרוּת ״הסיירת יוּליסס״ כמו עשויה על שלד תיאוּרֵי מִבְנֵי הספינות והמכונות והרדאר וכלֵי הנשק, ונדמה לי שתיאוּרֵי התלאוֹת וההרג והמוות ותנודות הרוח האֱנוֹשית לא היו מגיעים אל מְלוֹאָם בלי השלד הזה. 

ומהו מוֹתָהּ של ״יוּליסס״ בלי כל מה שעשה אותה, כל מה שהיתה, ומהו העֶצֶב על מותהּ בלי יְדִיעַת כל היותה, ומהו עצב המלחמה בלי ידיעת המלחמה. 

ועוד חשבתי על תיאוּרֵי חלקֵי הספינה ומכונותיה ונִשְקָהּ, האם שונֶה תפקידם מתפקיד התיאורים המפורטים ב״מידלמארץ׳״, ״כף היד ופרק היד יְפֵי חיטוּב היו כל כך שלא פגמו בהם שרוולים חסרי כל הידור...״, ״אבל כמה מן התכשיטים אכן היו יפים להפליא...רביד אבני אחלמה סגולות במשכיות זהב נהדרות...״, ״הבית היה מוקף גן לא גדול, ובו פה ושם כמה עצי אלון זקנים יפים, ושדרה של תְּרָזוֹת מוליכה אל החזית הדרום מערבית״. 

 

[הציטוטים מ״מידלמארץ׳״, ג׳ורג׳ אֶליוט, עמ׳ 11, 15, 70, תרגום ג׳נטילה ואפרים ברוידא]  

יומנספרות 57

 

יוֹמנסִפְרוּת 57 . ״הסיירת יוּליסס״[2]

נדמה לי שהכתיבה הריאליסטית כאן, המתרוממת אל כמעט תיאוּרֵי הדִמְיוֹן, רואה עצמה כהֲרַת גורל, כהֲרַת אמת גדולה כגורל. נדמה לי שעם תיאורי הדמיון היא ממריאה אל האמת הזאת. ונדמה לי שהרגשת הרוּת-גורל, ייעוד גדול כזהֿ, יוצרים סִפרוּת מצוינת.  

 

״אף סוּפה אדירה זו עדיין לא היתה אלא פתיחה קטלנית. כמין חיה איומה חסרת דעת מעולם אחר, קמאי יותר, היתה המפלצת הקטבית שפופה בפתח מאורתה, אורבת לטרפה. ב22.30 עברה ״יוליסס״ את חוג הקוטב. המפלצת הסתערה.״ 

״.פתאם שרץ הים טורפדות רצים...רצו בעומק מועט ותלמיהם רצופים בועות, מרושעים, מאריכים והולכים, עלו מהר על פני הים והיו מוטלים בלבנונית על פני המים החלקים כראי, חצים מצטמצמים לראשי חצים קטלניים...דמיוני היה המראה. איש בשיירה זו לא ראה מימיו מחזה שהיה דומה אף בקירוב למראה-עיניו עכשיו״  

 

 ״...ולעולם נורא הוא מראֵה קִצה של אגדה, מראה מותה, רִדתה מצולות. אך גם רוממות מוזרה חש בלבו: אכן, הולכת היא למות – איזו מיתה. לו לב היה לאניות, לו נשמה להן, כפי שסברו הימאים בימים עברו – כי אז היתה ״יוליסס״ רוצה בוודאי במיתה כזאת.״ 

 

[הספר הזה היה בין הספרים שהיו מגיעים אלינו בדואר מדי חודש. שאלתי את ד׳ אם הוא זוכר את ״לבדו ימות אדם״, את ״בדד״, את ״אש בעמקים״, שקראנו בימי נעורינו.]

 

[הציטוטים מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, עמ׳ 90, 135, 295, תרגם שמואל גילאי]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 56 הסיירת יוליסס

 

יוֹמנסִפְרוּת 56. ״הסיירת יוּליסס״

הו, השֵם הזה, מושך אותי אל הספר שכמעט שכחתי, ושכחתי אם הוא סִפרוּת טובה. האם אני קוראת בו עכשיו רק בגלל הדברים האלה ובגלל המלחמה עכשיו ובגלל פרלמן המנגן באוויר השַחַר של הטלוויזיה כאילו בימים רגילים ובגלל הצורֶך ברְגִילוּת, והרי גם הצורֶך ברגילוּת הסִפרוּת אצלי, ו״הסיירת יוּליסס״ כאן, כרגיל. 

״גם ברגעים של בהירות יחסית קשה היה לגלותה. היא היתה משוללת מוצקות, ממשות, קווים ברורים. היה לה צביון מוזר של העדר התמדה, של קלילות. אשליה, כמובן. אך האשליה הלמה את האגדה – שכן לאגדה נהפכה ״יוליסס״ בימי חייה הקצרים... האנשים ששטו בימי הצפון העזים, מס״ט ג׳ון לארכאנגלסק, מאיי שטלאנד לאי יאן-מאיאן, מגרינלנד אל שפיצברגן הרחוקה, הנידחת בקצה העולם. כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את ״יוליסס״, מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הביטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא״ [עמ׳ 33]. 

היָם, המלחמה, הפַּחַד, התְּלָאוֹת. ואני מדמה לי שגם אודיסאוס כאן. רוח רפאים.   

 

[הציטוט מ״הסיירת יוּליסס״, אליסטר מק-לין, תרגם  שמואל גילאי ]

 

 

 

                                             

שוב פרשנים אומרים

 

שוב פרשנים אומרים אנחנו יודעים איך מתחילה מלחמה ולא יודעים איך היא תסתיים. ובכן, חשבתי, אנחנו גם לא יודעים איך יסתיים השלום, והשוויתי קצת את ״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה״ לשלום [אף על פי ש״וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ״ אינו שלום], כי שֶקֶט הארץ מסתיים שוב ושוב, וחשבתי אחרי כן על הסיבה החוזרת שוב ושוב, עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וחשבתי על דִבְרֵי ישראל על הֱיוֹת העולם רע, לא שָלֵם, ותיארתי לי שהעולם הלא-שָלֵם מכריח את ״עָשׂוּ אֶת-הָרַע״ ומכריח גם את היות סיוּם שֶֶׁקֶט הָאָרֶץ, שוב ושוב.                                                     וחשבתי מה יהיו סוֹפֵי המלחמות וסוֹפֵי השלום שלנו, ומה יהיו אשליוֹת בני האדם על יכולֶת האמוּנוֹת שלהם לקבוע את מֶשֶך השלום בעולם הלא-שָלֵם, והחזק מהן.

[״ יא וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיָּמָת, עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז.״  

״יב וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב״

״ל וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, שְׁמוֹנִים שָׁנָה״

 

״א וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד מֵת.  ב וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם״ 

״ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה.״

״א וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-מִדְיָן, שֶׁבַע שָׁנִים.  ״

״וַיִּכָּנַע מִדְיָן, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָסְפוּ, לָשֵׂאת רֹאשָׁם; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, בִּימֵי גִדְעוֹן. ״

״ו וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה,״

״א וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה״]

 

 

 

בגעגועַי הביתה הסתכלתי בצילומי רישוּמים ישָנים שלי, ורציתי לראות השָֹגָה ואי-השגה, רצונות וביטוּל שלהם, קְצוֹת רעיוֹנוֹת, אולי ביטוּל יומרת רעיון, ואת כמעט נִקְיוֹן הרוח של העיפרון, כי הם כולם עשויים בעיפרון, שאינו מבקש את מתנות רַכּוּת הפחם ואת גוני הגירים וכאילו אינו מבקש דבר, רק הוא, ורק איזה ברק מופיע לפעמים מתוכו. וחשבתי שאם השיגו הרישומים האלה איזה דבר היה זה בכוח נִקְיוֹן הרוּחַ של העיפרון. הרישומים לא הזכירו לי את הבית, ואחרי כן חשבתי על אפרים בן יקיר שאמר כשראה אותם בראשונה שחיכה לדבר כזה זמן רב, ולא ידעתי מה הדבר שראה בהם, ולפני התערוכה האחרונה אמר פחדתי שתתחילי לעשות קַוִּים וירטואוזיים, ועכשיו חשבתי שגם הוא חשב על נִקיון הרוח. 

                                               

 

 

ימי הטילים האיומים מזכירים לי כי נוֹצַר היֵצֶר באדם, ונקבע בו, ונִמלטתי רק מן הטילים, וראיתי את העצים השְֹרוּפִים, גופים דקים שְֹרוּפֵי עוֹר, וחשבתי שוב על העוֹר על פרודוֹת הבָּשָֹר והדם, ועל אדם וחוָה שהתביישו בעור, ומה היו כותנות העור, עור כעוֹרָם, כמו עירוֹם על עירוֹם, ויֵצֶר האדם בפרודות הבשר והדם ובעור.                                 עכשיו אני חושבת עוד על הרישוּם, המַכִּיר את הפרודות ואת היֵצֶר ואת העוֹר ואת הבושה אבל קיוּמוֹ לא תלוי בהם והוא כמעט מִתְנַכֵּר למה שהוא מַכִּיר, והוא כמעט רֹשֶם של עצמו. וכמובן, לא יכולתי להימלט אליו. הוא השואף להתרחק ממני. 

                                                      

 

בבורחי עוד אל מקום מִקְלָט בירושלים מצאתי בין ספרים ישנים דברים ישנים שכתבתי לתערוכת רישוּמים בגלריה ״מַבָּט״ שקראתי לה ״רישוּם וסיפוּר קצר״. 

״אני רוצה להשוות את הרישום לסיפור הקצר, שחייב לבנות את עצמו על המחשבה הצרופה, ולא תהיה לו ישועה ממורכבוּת העלילה, ולא מעיגול הדמויוֹת, ולא מיפי התיאורים. וכמו הסיפור הקצר בסוף המאה העשרים הוא שואל את עצמו אם יש עוד מה לסַפֵּר ״, כתבתי. בבוקר הזורח אל הֶמְשֵך מלחמה אני חושבת גם על המשך חייו של הרישוּם. אז רציתי שהרישומים שלי יגיעו עד קצה יכולת הרישום, כמעט עד קִצּוֹ, וכמובן היה בזה רק רעיון ההגעה אל הקץ, רק השאיפה הגדולה שלי. 

והסיפור הקצר, כמובן גם הוא נמשך והולך, ובוודאי גם מהרהר עכשיו באיזה קץ של מלחמה. 

 

                                                 

יום חמישי. בבוקר

 

 

יום חמישי. בבוקר חשבתי על מוֹת דבורה ונעצבתי, ואחרי כן נזכרתי שהבטחתי לשלוח לה מחזורי פרוזה שכתבתי, ואמבולנס של מגן דוד אדום הגיע אלי בטעות והפרמדיקים שאלו אם זה הבית של א׳, ומשורר חביב עלי כתב לי, ואור זרח פתאֹם, ואִשה זרה באה ואמרה שהיא מחפשת את הבת שלה שהלכה הנה להִסתפר, ואמרתי לה שאין סַפָּר אצלי בבית, אבל היא ניסתה לרדת אל הגינה האחורית כלֹא מאמינה. ואחרי כן התחילו השיחות עם אירן.    

 

                                        

1280px-The_Battle_of_Scheveningen,_10_August_1653_RMG_BHC0277

העולם אלא [העלם] [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 

העולם אלא [העלם] [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

שארית-כתיבה על שיחה על ״... גם את העולם נתן בלבם (קהלת ג יא), ר' ברכיה בשם ר' יהונתן אמר אל תקרי העולם אלא [העלם], אהבת עוללים נתן בלבם של אבותיהם, משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכובד, והקטן מטונף, ואף על פי כן אוהב את הקטן יותר מן הגדול״. ישראל אמר הדיון במשל על מי ימשיך את המלך, והמלך רוצה שהבן הקטן ימשיך אותו, וזה מתחיל בספר בראשית בשֵת שמחליף את קין ובמה שנאמר לרבקה על הבנים ואצל יוסף, ותמיד הצעיר מוביל, והמדרש אומר על המודל של ספר בראשית שהוא מנוגד לטבעי, ואומר שאלֹהים בוחר בניגוד לטבעי. ויש כאן שני עולמות, מכובד ומטונף, ואלֹהים אוהב את המטונף, שזה בניגוד למה שהטבע אומר, שהמתוקן, החזק, יהיה החשוב יותר. וחזרנו אל את העולם נתן בלִבָּם. שני עולמות נתן בלִבָּם. והוא יעדיף אחד מהעולמות. 

 

מדרש תהִלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ט

[א] [ט, א] למנצח על מות לבן. זהו שאמר הכתוב את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם (קהלת ג יא), ר' ברכיה בשם ר' יהונתן אמר אל תקרי העולם אלא [העלם], 

אהבת עוללים נתן בלבם של אבותיהם, משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכובד, והקטן מטונף, ואף על פי כן אוהב את הקטן יותר מן הגדול. דבר אחר גם את העולם...

...חזר הרב אשכנזי

 

[מזמן אחר]  

...חזר הרב אשכנזי אל אמירתו של יוסף "אַל תרגזו בדרך", כלומר, אל תתעסקו בדבר הלכה, וכשאמר להם יוסף "כה אמר" ["כּה אמר בנך יוסף, שָׂמַנִי אלֹהים לאדון לכל-מצריִם, רדה אלי"], כתב הרב, כאילו אמר להם שהוא מלך המשיח, וכאילו אמר להם "אִמרו אל אבי: רדה אלי לשַכֵּן דירתך בתחתונים, חוץ מתחום הקדושה", כלומר במצרַיִם. כי יוסף ייחס לעצמו את המִלה "אנוכי" ואת מדרגת המִלה "כֹּה", שהיא המדרגה הגבוהה, הדומה למדרגת דברֵי אלֹהים. וצריך עוד לדבר על הֱיוֹת מצרים היריב הגדול של אלֹהים, אמר ישראל. 

ובבוקר של סוף חודש אוגוסט כשהחלו עננים להגיע מן הים דיברנו על מצרַיִם כיריבה הגדולה של אלֹהים, וישראל אמר, בין ארם נהרים ומצרים, מצרים היא הבחירה של אברהם, היורד למצרים לגור שם, כי כבד הרעב בארץ. דמותה של ארץ מצרַיִם בספר "בראשית" היא דמות  ארץ השפע, ואילו דמות ארץ ישראל היא דמות ארץ הרעב הכבד, אמר, והרי מצרים היא המתחרה בגן עדן והמקבילה לו ["כגַן-יהוה, כארץ מצרָיִם"], ובה יתהלך מי שיתחרה באלוהים, כמו שהתהלך אלוהים בגן עדן. ומצרים היא אלטרנטיבה לאלֹהים מכוח עצמה, והיא גם האלטרנטיבה של חוקי העולם כי יש בה השקייה תמיד של מי הנילוס. והוסיף לכך גם יוסף, אמר, שבשיטתו נהייתה מצרים כולה ארצו של פרעה, שלא יהיה בה רעב לעולם, ולא תוכרע על ידי כוח שמחוץ לאדם. ועוד אמר, שכאשר אמר אלֹהים למשה ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, הוא כמעט הרכין ראשו, והשווה את מעמדו של פרעה לשלו כבן תחרות, והמשיך בכך כשאמר "למען יידעו מצרַיִם", כי הוציא אותם ממצרַיִם למען יידעו מצרַיִם. 

נגררנו קצת במחשבותינו אל דברים אחרים, מפני שבאותו זמן קראנו שנינו את "איליאדה" בתרגום הפרוזה של אברהם ארואטי ולא הרפתה מאתנו ההשוואה של יופייה ליופיו של ספר "בראשית", כי ראינו את  ההבדל בין תמונת התְּאָרִים הגדולה שלה והתפרשׂוּתה על פני מרחבים גדולים כל כך, ובין מה שמתפרץ מקרקעית השפה של ספר "בראשית". [הופיע ב״צמחי הדמיונות״, הוצאת כרמל]

 

 

 

היה זמן אחר כשקראנו את ״ויאמר אליהם אַל תִרגזו בדרך״. האם יִרְגַּז עלַי הזמן.  

בסוף אביב שהתארך מאד התחלנו את השיחה על "אַל תִּרְגְזוּ בַּדֶּרֶך" שאמר יוסף לאֶחָיו כאשר שלח אותם לכנען, ועל החיבור "ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך" שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי, כשדיברנו על ההסכמה המסוימת שהסכים יעקב עם ההשתחווּת ליוסף כשפירש את חלום השמש, הירח והכוכבים, וכששמר את הדבר הזה בלִבּוֹ, ועל האופן שבו חזר יוסף אל פירושו של יעקב ואל תפקידו שלו כ"יוסף" כשהביא את אביו למצרַיִם. 

הרב אשכנזי התחיל את חיבורו בפתח דבר שיותר מאוחר ביטל. בפתח הדבר הוא כתב "...הנה העזתי לכתוב ממה שעלה בידי על מאמר אל תרגזו בדרך. כאשר חנני הקב''ה להעמיק במקצת בחד עיקרי דת העולה לקדושת הארץ." מדוע ביטל הרב אשכנזי את פתח הדבר, שאולי כִּוון בו לדיבור על ההליכה אל ארץ ישראל? 

בתחילת חיבורו כתב הרב אשכנזי שלא מצא את פירוש כיווּן השינויים מן הדברים שבמסכת תענית "אמר ר' אלעזר, אמר להם יוסף, אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תַרגִיזו עליכם הדרך" אל פירושו של רש"י, שכתב "אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תִרגַז עליכם הדרך", ושיצטרך להבינו מגוף הפסוקים עצמם. 

בשיחה שלנו אמר ישראל, ההלכה, שהיא דבר פָּסוּק, מתחרָה בַּדרך מפני שהיא יוצרת מעצור בדרך, ונהיית כך הפוכה להליכה. רש"י מעמיד את הדרך כיֵשות בפני עצמה השוקלת את דברי האנשים, אמר, ומעמיד אותה מעל ההלכה כשהוא דן בין המציאוּת שהיא מן הבְּרִיאָה ובין היצירה האנושית. 

בפסוקים שבמסכת תענית נכתב "מי שהיה מתענה...ושכח ואכל ושתה, אל יתראה בפני הציבור, ואל ינהיג עידונין בעצמו, שנאמר, בראשית מ"ב, ויאמר יעקב לבניו למה תִתראו. אמר להם יעקב לבניו, אל תַראו עצמכם כשאתם שׂבֵעין לא בפני עֵשָו ולא בפני ישמעאל כדי שלא יתקנאו בכם. בראשית מ"ה, אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תַרגִזו עליכם הדרך". בני יעקב שיוסף שולח לדרך, אמר ישראל, יחזרו שבֵעים ממצרים ואַל להם להראות עצמם, ואַל להם לעסוק בדבר הלכה כדבר גמור, שממהותו יש בו חוסר צדק. אל תתעסקו בדבר הלכה כדבר גמור, המשיך, כי הדרך תאמר שיקרתם, רימיתם. והרי כשהם אומרים לדרך שיש להם תשובה אחת, שאינה קשורה בדרך ובהִשתנוּתהּ, הם בעצם משקרים לדרך. [הופיע ב״צמחי הדמיונות״, הוצאת כרמל]

מִפָּנֶיךָ [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 מִפָּנֶיךָ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

 

לא ידענו את פשר ״עַלְמוּת לַבֵּן״ וכאילו ידענו וכאילו ראינו שוב את אבשלום הבן האהוב והמתנגד והמת, וכמעט ברור ולא ברור לגמרי היה ״בְּכָל לִבִּי״ כי ראינו הפרזה גדולה, וישראל אמר בְּכָל-לִבִּי וּבְכָל-נַפְשִׁי מופיע אצל ירמיהו, דְבַר יְהֹוָה אל ירמיהו, וכאן דָּוִד משתמש באופן הדיבור של אלֹהים. בפניָה של האדם כאן אל אלֹהים. כיהירוּת גדולה. ושאלנו על שִׁמְךָ עֶלְיוֹן, אם הוא עליון או הכותב עושה אותו עליון. 

ושאלנו על ״יֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ״, לא מפָּנַי, לא מפְּנֵי דָּוִד, הם אויבֵי דוד אבל יאבדו מפְּנֵי אלֹהים, וישראל אמר כאילו דָּוִד הוא גילוּי אלהים, וזה מגוחך, ואויבַי שבים אחור מפָּנַי, מפָּנַי רק שבים אחור ויכולים לחזור, ומִפָּנֶיךָ, מפְּנֵי אלהים, יֹאבדו. ואם הם יחזרו יהיה זה רצון אלהים שהוא כבר אחראי עליהם, שלא הצליח לאבד אותם מפנֵי דוד, אמר ישראל, אלֹהים מאבד את האויבים רק למען אלֹהים ולא למען דוד. וראינו שכך גם ״כִּי־עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי״ כי אלֹהים לא רצה להציל את דוד. ומהו הצדק כאן, הוא רעיון עליון, מוחלט, לא תלוי במעשי דוד. 

ובפסוק הבא, גויים ורָשָע הם רק כלפי אלֹהים.  

 

[דיברנו קצת גם על אהבַת דָּוִד את אבשלום, והשווינו לאהבַת יעקב את יוסף, ודיברנו קצת על יְפִי יוסף ויְפִי אבשלום, וכמעט לא דיברנו על הכרח היופי.]

 

תהלים פרק ט. (א) לַ֭מְנַצֵּחַ עַלְמ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) אוֹדֶ֣ה יְ֭קֹוָק בְּכָל־לִבִּ֑י אֲ֝סַפְּרָ֗ה כָּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ: (ג) אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ אֲזַמְּרָ֖ה שִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן:(ד) בְּשׁוּב־אוֹיְבַ֥י אָח֑וֹר יִכָּשְׁל֥וּ וְ֝יֹאבְד֗וּ מִפָּנֶֽיךָ: (ה) כִּֽי־עָ֭שִׂיתָ מִשְׁפָּטִ֣י וְדִינִ֑י יָשַׁ֥בְתָּ לְ֝כִסֵּ֗א שׁוֹפֵ֥ט צֶֽדֶק: (ו) גָּעַ֣רְתָּ ג֭וֹיִם אִבַּ֣דְתָּ רָשָׁ֑ע שְׁמָ֥ם מָ֝חִ֗יתָ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: 

 

ירמיהו לב: וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת, בֶּאֱמֶת בְּכָל-לִבִּי וּבְכָל-נַפְשִׁי.

זִכְרוֹן אמנוּת. הציוּרים הבוטַניים

 

  

זִכְרוֹן אמנוּת. הציוּרים הבּוטַניים הם כמעט לא תמונות המציאוּת כשהצמחים המצוירים נראים כמנותקים מן האדמה, מן האוויר, חלקיהם שָטִים בכוח עצמם, דוֹמים לא-חיים חֶלְקִיִּים, אולי קצת כמו רישוּמי לימוּד מרחפים על הנייר, דומים כל כך לצמחֵי המציאוּת ומתרחקים מאד אל אידיאה, אולי קצת כמו האמנוּת כולה הם שואפים אל לא-מושֹג. אבל הם חושניים כל כך, כמין אמת של הצמחים עצמם, כמעט נותנים לנו לנגוע בה. 

 

[בשבתות ימֵי ילדוּתי הייתי מציירת ציוּרֵי פרחים והם היו כמעט הדוֹמִים הלא-חיים באוויר הנייר, אשליוֹת השֹגַת האמנוּת שלי.] 

בתמונות: Clutius Botanical Watercolors

                                                  

כל ״מה כתיב בה״

 

כל ״מה כתיב בה״ [שיחות עם ישראל פיבקו] 

כך המשכנו ודיברנו על ״מה כתיב בה״ שאמר משה ועל התשובות של אלֹהים שהן עשרת הדִבְּרוֹת, וב״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ אלֹהים דיבר על עצמו ועל הוצאה ממִצְרַיִם [כי מצרַיִם היא האויב הגדול של אלֹהים] ולא אמר שהוא זה שברא את העולם, וישראל אמר בשיחה שלנו כלומר רק מי שנכח ביציאת מצרים יכול להבין את אלֹהים, והכוח של אלֹהים הוא גם הכישלון שלו כי הוא נשאר רק עִם בני ישראל. ובלי מצרַיִם. ומה שאמר משה למלאכים, ״למצרַיִם ירדתם, לפרעה השתעבדתם״, אמר נגד המלאכים ונגד אלֹהים, מין לַעַג למלאכים ולאלֹהים, ובעיקר אמר להם שהסיבה היחידה לַתורה היא השִעבוּד במצרַיִם, ופרעה הוא הנותן את הכוח לתורה. והוא הנותן משמעוּת גם ל״אנֹכי״ שאמר כאן אלֹהים. והמלאכים לא יכולים להבין מהי התורה כי לא היו משועבדים לפרעה וההכֵּרוּת שלהם עם אלֹהים חלקית, לא הכרוּת מול פרעה. 

והמשכנו אל הדִבֵּר השני שאמר לו אלֹהים, ״לא יהיה לך אלֹהים אחרים״, ואל דברֵי משה למלאכים ״בין הגויים אתם שרויין עבודה זרה?״, כי אתם לא בין הגויים, לא תחת עבודה זרה, ובעצם אמר להם שאלֹהים לא מצליח לשלוט בגויים ובעבודה זרה שלהם. וישראל אמר הוא הראה למלאכים שאין עולם של שלמוּת. 

והמשכנו עד מה שאמר להם על יצר הרע, ״יצר הרע יש ביניכם?״, אפילו יצר הרע אין לכם. כאילו אמר להם אין לכם הידיעה שהטוב בבריאה לא הספיק, ויש רע. וישראל אמר הרע הוא החיים.

ולרגע היה נדמה לנו שבשעה שעלה משה למרום כבר הִתעלה מעל המלאכים. 

 

 

 

תלמוד בבלי מסכת שבת 

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין עבודה זרה? שוב...

לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?...

 

 

 

 

 

 

מה כתיב בה [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

מה כתיב בה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

כך המשכנו בשיחה שלנו, כי המדרש אומר משה עכשיו בממד המלאכים, ממד הנצח [הם לא מתים], והם ממד מסוים של שליחֵי אלֹהים, והאדם מתבטל מולם אבל כאן משה ילוד אשה ביניהם, בדרגתם, ומשה חושב שהם ישרפו אותו כי הוא לא יכול להיות במחיצתם כי זה הנצח מול החיים, והם חושבים שהוא בא לגזול מהם את התורה שבעיניהם גם היא נֶצַח, והשאלה העמוקה כאן במדרש, אמר ישראל, היא מהי תורת קודש, ולמה המלאכים לא שאלו מה כתוב בתורה, ואם הם קראו בה מה המשמעות שלה בשבילם, ואם הם יֵדעו מה כתוב בה הם יִראו שהיא לא בשבילם. וכך מראֶה שאר המדרש, כי כאשר משה אומר ״תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה״ והתשובות של אלֹהים הן על עשרת הדִברות, מתוארת התורה כמעמידה את האדם במרכז. 

ושאלנו קצת על ״גנוּזה״ שאמרו מלאכי השרת, וישראל השווה זאת קצת לתֵבת פנדורה, ואמר היא תַראה את העמדַת האדם במרכז ולא את הקדוּשָה. 

 

[אחרי המשך השיחה אני ממשיכה גם לחשוב על נושֵֹאת המטוסים והמשחתות האמריקאיות המחכות כמו שחיכו הספינות של אגממנוֹן, כי לא הִתבטלה סיבת המלחמה. ולא נִסתרה הסיבה מעינֵי בני האדם.] 

 

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין עבודה זרה? שוב...

 

 

 

 

*

 

יוֹמנסִפְרוּת 55 ״כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדָּגָה,

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 55 ״כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדָּגָה, בורֶאס וזֶפירוֹס, רוחות הנושבות מתרַאקיה ומפתיעות בבואן, גועשים הגלים השחורים...כך נִסְעַר לב האכַיִים בקִרבם״.

 

הרי בדימוּיִים המתפשטים ומתרחבים שב״איליאדה״, כמו בכל תמונות הסִפְרוּת [האמנוּת], הלא-חַי הדּוֹמֶה לחַי, וכך הדימויים האלה שאולי מגדילים מעט את הידיעה שלנו על סערת הלב, על בהלה, למשל, מגדילים בעצם את מֶרְחַַקֵּי הסִפרוּת, מרחקֵי השאיפה אל הלא מושָֹג, כמעט אל הלא ידוע, אל הלא דּוֹמֶה. 

אנו מסתכלים אל מרחקֵי הדימויים הסִפּוּרִיִּים האלה ורואים לא רק את דמוּת הרוּחוֹת המסעירות, את דמוּת האריֵה העלז, אלא גם את הֱיוֹת הנִסתר, את הלא-מציאוּת של הרוחות ושל האריה, את הלא-מציאוּת שלנו, את הכיסופים אל הלא מושֹג. 

ואני נזכרת בהעתקים של רובנס, בהעתק הקפלה הסיסטינית ביפן ובהעתקי אמנוּת אחרים, כי הם יודעים שהדימויים לא מגיעים אל קֵץ. הם ממשיכים לחשוב על הלא מושֹג. הם ממשיכים את כאילו-דְמוּת-המציאוּת הנראֵית ובעצם את כמעט-דמוּת-הלא נראֶה, את כמעט השאיפה אל האלוהי. 

 

״אך את לב האַכַיִים אחזה בהלה איומה...

כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדגה, בוראס וזפירוס, רוחות הנושבות מתראקיה ומפתיעות בבואן, גועשים הגלים השחורים, מיתמרים, וסחף עשבים רב יפלטו לאורך חוף הים, כך נסער לב האכיים בקרבם״ 

״עלז כאריה שבדרכו נקרתה ניבלת חיה גדולה, וברעבונו מצא איל בעל קרנים או עז בר, בלהט יטרוף את בשר החיה, ואם גם דולקים אחריו כלבים זריזים...כך עלז מנֶלָאוֹס כשראה בעיניו את אַלֶכסַנדרוס הדומה לאלים. הרי שמר בלִבו להתנקם...״

[איליאדה. עמ׳ 209, 93, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 54 אכילס הנהדר, האכַיים אמיצי-הלב, הֶקטוֹר האדיר,

 

גם התְּאָרִים הרַבִּים ב״איליאדה״ הם הבעַת עובדות, אני חושבת, ושוב אני משווה את ההבעוֹת ב״איליאדה״ להבעוֹת ספר בראשית, ההבעות הנוצָרות ממוצקוּת משמעויוֹת המִלים, ממה שנועדו המִלים להביע, וכשהם אומרים אכילס הנהדר, הספינות החלולות, לֵטוֹ יפת-השֵֹעָר, אכילס קל-הרגלים, אכילס הנהדר ומהיר-הרֶגֶל, האכַיים אמיצֵי-הלב, כריסאיס יפת-הלחיים, אודיסאוס הנהדר, אודיסיאוס רב-התושיה, ספינתו מרובת-המשוטים, הקטור האדיר, וגם וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו, אין להם צורך להוכיח  את הֱיוֹת הנהדר, אמיצֵי-הלב, יפת-הלחיים, האדיר, ואת וַיֶּאֱהָבֶהָ, אֹהֶבֶת, אָהַב. הם מכירים את הכרח הבעוֹת המִלים. 

ונדמה לי שהתארים של ה״איליאדה״ וגם וַיֶּאֱהָבֶהָ, אֹהֶבֶת, אָהַב של ספר בראשית הם כְּפִירָה ב"Show, don't tell". וחביבה עלי הכפירה.

 

[אכילס הנהדר, הספינות החלולות, חוף הים רב-השאון, לֵטוֹ יפת-השֵֹעָר, אכילס קל-הרגלים, אכילס הנהדר ומהיר-הרֶגֶל, האכיים אמיצי-הלב, כריסאיס יפת-הלחיים, אודיסאוס הנהדר, אודיסיאוס רב-התושיה, ספינתו מרובת-המשוטים, הקטור האדיר, אשה יפת-מראה, הלנה לבנת-הזרועות, בְּנוֹ האמיץ, קואון המרומָם בגברים, בן-אַטְרֵיאוס העַז, האכיים הנהדרים, הקטור אדון המנוסה האיתן, אברָיו הנפלאים, פְּּרִיאַמוֹס הגדול. מ״איליאדה״, תִרגם אברהם ארואטי.] 

 

 

 

 

 

הכרח בַזמן [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

הִפלגנו בשיחה שלנו אל עניין הנערה כְריסֵיאיס בת הכהן והנערה בְריסֵאיס אשר שבה אותה אכילס ב״איליאדה״, שהוא קצת כעניין הלנה היפה החטופה, וחשבנו שהוא גם כחזרַת הדברים ב״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ו״אֲחֹתִי הִוא״ שאמר אברהם במצרים וגם בגרר [וגם קצת כחזרת הפגישות על הבאר עם רבקה ועם רחל, ״וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת״, ״וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן״] כי ראינו כאן לא צורֶך בצורה סִפרותית, לא צורֶך בתבנית ספרותית של חזרה, אלא הצורֶך של אמירַת מה שהיה, מה שקרה, הבעַת עובדות ב״איליאדה״ ובספר בראשית, ולא תמהנו על הופעת המקרים הדומים מאד ב״איליאדה״ ובספר בראשית כי מין הכרח שלהם במהוּת הזמן ובמהוּת האדם וחייו.                                            ואחרי כן המשכנו בעניין ״שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם״ שאמרו מלאכי השרת על התורה, והרי קודם שנברא העולם הוא בלי זמן ומקום ובכל זאת הם אומרים זמן מדויק ומוגבל שבו היתה גנוזה, והאם יש להם זמן אחר משל בני אדם, והאם הם אומרים שגם הזמן של אלֹהים מוגבל, שאלהים נמדד על ידי זמן לפני היות העולם. ולמה אלֹהים אמר למשה ״החזיר להן תשובה״, כי בהחזיר יש חזרה בתוך זמן, אמר ישראל, אצל משה הזמן לא נצחי, אפשר לעשות בו משהו, ובעצם אלֹהים אמר שמשה יודע יותר מן המלאכים מהו זמן, כי הוא ילוד אִשה, שממנה יוצאים דורות, ולמה התירא משה שמא המלאכים ישרפו אותו, ובעצם אמר כך שהמלאכים רוצים לבטל את הזמן אצל משה, הם רוצים שהתורה תישאר גנוזה, נִשֹגבת, ואלֹהים חשב שמשה, ילוד אִשה, מבין טוב מהם מהי התורה. לא נִשֹגבת. 

 

תלמוד בבלי מסכת שבת. ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם...

 

[בתמונה: התחלת האיליאדה. תרגם אברהם ארואטי. ]