ימי הטילים האיומים מזכירים לי כי נוֹצַר היֵצֶר באדם, ונקבע בו, ונִמלטתי רק מן הטילים, וראיתי את העצים השְֹרוּפִים, גופים דקים שְֹרוּפֵי עוֹר, וחשבתי שוב על העוֹר על פרודוֹת הבָּשָֹר והדם, ועל אדם וחוָה שהתביישו בעור, ומה היו כותנות העור, עור כעוֹרָם, כמו עירוֹם על עירוֹם, ויֵצֶר האדם בפרודות הבשר והדם ובעור.                                 עכשיו אני חושבת עוד על הרישוּם, המַכִּיר את הפרודות ואת היֵצֶר ואת העוֹר ואת הבושה אבל קיוּמוֹ לא תלוי בהם והוא כמעט מִתְנַכֵּר למה שהוא מַכִּיר, והוא כמעט רֹשֶם של עצמו. וכמובן, לא יכולתי להימלט אליו. הוא השואף להתרחק ממני.