כמין גְּזֵרַת קִשְרֵי דברים, כגְזֵרַת ידיעת המִלים אלו את אלו, זיכרון המִלים תמיד אלו את אלו אצל סוֹפוֹ של יצחק קומר, שכל מחשבותיו היו לעבוד את הארץ ולהקים אותה מחורבנה ולא זכה לעבודה בשדות ובגנים וסופו כאותו זקן שהיה עִמו בספינה שהולך להוסיף קבר בארץ ישראל, וכאותם שבאו להרבות עפרה של ארץ ישראל, כמעט כמעידַת הסִפרוּת אל סוף ידוע מדי, אבל טִבעהּ של הספרות כאן, השפעת מִלותיהָ שלה חזקה כל כך, כגזֵרה, ואסור להן למִלים להיות נאבדות. אסור למִלים ״כאלה שבאו להרבות עפרה של ארץ ישראל״ להיות נאבדות.
וכגְזֵרַת קִשְרֵי דברים, כגזרת ידיעת המִלים אלו את אלו בהופעַת רבקה ממשפחת אברהם אחרי דברֵי עבד אברהם ״וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק״, [״וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ...״], כי הופעת רבקה היא בהגיון קשרֵי הדברים והמִלים בספר בראשית. בצורֶך תשוּבַת דברים וקִשְרֵי מִלים. לא כדבר מפתיע ולא כגורל.
עכשיו, כשחזרתי לקרוא את ״תמול שלשום״, חשבתי גם על אכזריוּת הסִפרוּת, שאין בה רחמים על מִלּוֹתֶיהָ ואינה סובלת כל סטיָה זעירה שלהן אל מין התפנקוּת או אל איזו חמדנוּת ואל הִתפתוּת אל מתנוֹת-יופי, וכאילו אין בה רחמים גם על יצחק קומר כשהיא קושרת מִלותיה זו אל זו עד סוֹפָן, עד שידחפו אותו קִשְרֵי המִלים אל סוֹפוֹ.
אלה המִלים המחבבות אותו עלַי וגם המכריחות את כישלונו ואת סופו, הנידונות על ידה באותו הדין.
[מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים]
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה