והעם צר עליו כאויב [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

והעם צָר עליו כאויב [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

והוא אומר רַבִּים֘ אֹמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים, הוא אומר שהעם אומר שאלֹהים לא יושיע אותו, והוא אומר וְאַתָּ֣ה יְ֭קֹוָק מָגֵ֣ן בַּעֲדִ֑י כְּ֝בוֹדִ֗י וּמֵרִ֥ים רֹאשִֽׁי, כי מלך ראשו מורם, לראות רחוק יותר מן העם, והוא אומר ק֭וֹלִי אֶל־יְקֹוָ֣ק אֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲנֵ֨נִי מֵהַ֖ר קָדְשׁ֣וֹ סֶֽלָה, ומגדיר את האל בקריאה אליו ואומר שאלֹהים ענה לו מהַר סיני, אלֹהים ענה גם ממרחק הזמן, ולמה דוד קושר את זה למעמד הר סיני, כי דוד כאן כנציג העם, מלך, יודע יותר ממה שיודע העם הצָר עליו. 

והוא אומר אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה הֱקִיצ֑וֹתִי כִּ֖י יְקֹוָ֣ק יִסְמְכֵֽנִי כמין דמיוֹן למִלּוֹת שיר השירים, אבל הוא ברח ואיפה שכב וישן, אין כאן מקום שאליו ברח, וישראל אמר בשיחה שלנו הוא שכב קרוב למוות, למותו, והשינה שלו כבר דומה למוות, וכמין דמיוֹן לֹֽא־אִ֭ירָא מֵרִבְב֥וֹת עָ֑ם ל״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי״, וכאן אלֹהים עִמָּדוֹ, רק אלֹהים, שכבר ענה לו מהַר קָדְשׁוֹ, וכל זה כאשליָה, אבל זאת שירה, שהיא אמת, והוא אומר בה לא אירא מרִבבוֹת עם, הוא אומר שזה אפשרי עם אלֹהים. יש לו מין ודאוּת, כיודע את הדבר הנכון. 

 

 

[מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ:(ב) יְ֭קֹוָק מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי:(ג) רַבִּים֘ אֹמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה:(ד) וְאַתָּ֣ה יְ֭קֹוָק מָגֵ֣ן בַּעֲדִ֑י כְּ֝בוֹדִ֗י וּמֵרִ֥ים רֹאשִֽׁי: (ה) ק֭וֹלִי אֶל־יְקֹוָ֣ק אֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲנֵ֨נִי מֵהַ֖ר קָדְשׁ֣וֹ סֶֽלָה: (ו) אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה הֱקִיצ֑וֹתִי כִּ֖י יְקֹוָ֣ק יִסְמְכֵֽנִי: (ז) לֹֽא־אִ֭ירָא מֵרִבְב֥וֹת עָ֑ם אֲשֶׁ֥ר סָ֝בִ֗יב שָׁ֣תוּ עָלָֽי: (ח) ]

 

אנשי האֹפֶל מסתירים את פניהם

שבת, 15 בפברואר. שיבת חטופים. 

אנשי האֹפֶל מסתירים את פניהם בהופעותיהם בטִקְסֵי עזה. אולי המְעֻנִּים מכירים כמה מפניהם ומפנֵי עוזריהם. לעשותם נִרדפים. 

 

כשרחובות עזה נמלאים בתועבוֹתֵיהֶם עזה לא מקיאה אותם מתוכה. 

 

יום חמישי. 

יום מַר, והנאוֹת עוֹשֵֹי הטקס. 

כשאנחנו מדברות על התמונה התלויה אצלם בטקס הגופות ר׳ מזכירה לי שקיטש מראֶה שֶקֶר.

 

[איזו מחשבה צצה פתאֹם על אמירת אשת החטוף הנִרצח על בגידת הפלסטינים בו. כי אם לא אמרו שיעזרו לו הרי לא בגדו בו. כי אולי היו בלִבָּם מחשבות הֶרֶג ישָנות והיו נאמנים למחשבות האלו.] 

 

יום ששי. 

הם מגַחכים כשהם מַראים לנו מה בּוֹרֵא האֹפֶל.

 

ביום אחר, זיכרון. 

ביציאה מבית החולים דימיתי לי מרפסות פתוחות המקיפות את קומות בית החולים, והתפלאתי על אי-ראיית הצורך במרפסות אצל הארכיטקט, ודימיתי לי שהמרפסות היו כמתקנות את העולם. 

  

בכל זאת, אני הולכת להסתכל שוב ב״ארץ קטן מקיא אַרְסוֹ״ של אביבה אורי.  

 

[בתמונה: ״ארץ קטן מקיא ארסו״. אביבה אורי]

                                                

 אביבה אורי. 

מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים

מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים 

 

 

בגלל דמות הנרקיס בציוּרֵי טבע דומם עם פרחים של יאן ברויגל מינֵי הִזָכְרויוֹת אצלי, עד דמוּת הילדה המוארת ב״מִשמר הלילה״ של רמברנדט וכדבר מובן מאליו עד נרקיסוס העלם היפה, כאילו משהו מדמותו נִגְלֶה בדמות פרח הנרקיס בציורים האלה, דמות זורחת כמעט במרכז הציוּר וגם כמעט נסתרת, כמעט תמיד כך, כמעט כנרקיסוס העלם היפה כל כך הצריך לשמור את נפשו, 

ודמוּת הילדה ב״מִשמר הלילה״ כמעט זורחת גם היא, מוקפת כדמוּת הנרקיס הבהיר. וההיזכרוּת בסַסְקיָה היא מחוץ לעניינֵי האמנוּת.  

 

 

 

כשקראתי שוב בדברים לתערוכה ״רישום עכשיו״ ב-1997 ״לא מכבר חזר הרישום בן זמננו לשורשיה הקלאסיים של אמנות הרישום כאמצעי לבחינה מחדש של אפשרויותיו״,  חשבתי כי שָבו בו דברים מן העבר גם כדי שיהיה בו הזמן הארוך, ואף על פי שהוא כמין הִתגלוּת גדולה הוֹוָה בעכשָיו, כמעט גֵּאָה, הרי עליו לדמות לו גם את סוף העכשָיו, ולדַמּוֹת לו גם את תשוּבתו שלו בזמן הארוך. 

בקטלוג התערוכה אני רואה שוב את תשוּבת העבר המסוימת ברישוּמים, למענם, אולי בכמה מהם היא תוכל כמעט לזרוחַ. ברישוּם ״טניסון״ של ג׳ספר ג׳ונס משטח הקווים השחורים כמעט מואר בתשובת אשליית אור וצל בקווי המשטח והאותיות שלכאורה אין בהם סיבה לאשליית אור וצל, כזריחת העבר בו, ונדמה לי שזריחת העבר בעוד רישומים של ג׳ספר ג׳ונס, ואני רואה אותם שוב בזמן שהוא כבר העתיד שלהם, כזורחים אל עוד עתיד.  

 

  

עוד מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים

עוד מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים

 

הרי ציוּר ערֵמוֹת השַחַת שוב ושוב היה תשוּבַת ציוּריו שלו, מִתפשטים בתוך ההווה שלו, והיתה כמובן סיבת הִשתנוּת האור בהם אבל היתה תשוּבתם כמין התפשטות גדולה בעולם, וכל כך רבים היו ימי חייו עד שהיה יכול לראות גם את הציורים הכמעט-מופשטים של סוף ימיו בתשובתם, כרואים עצמם שוב ושוב, ונהיים גם הם למין התפשטוּת והתמלאוּת. וכל כך רבים היו ימי חייו כאילו נועדו עִמו אל עַד קצֵה המלֵאוּת. 

 

כאילו קלה היתה תשוּבַת ציוריו והדפסיו של אנדי וורהול, תשובת ציוריו והדפסיו שהיתה רבה כל כך וכאילו בעיקר מטִבעה של אמנות הפופ היתה, אבל בוודאי שָאַף גם אל ידיעת תשוּבָתָם כהִתפשטוּת גדולה וכמין התמדה שלהם, כמעט מבטיחה את היותם תמיד, כמעט מרוממת את אמנוּת הפופ אל מַעֲלַת-עַד-אין-קץ. 

 

 

הימים יצוּרֵי הזמן האהובים יכלו ליצור מין אשליית תמיד, אבל גם גילו לנו את תשוּבַת הדברים, שהיא דומה קצת להבטחת המשכם שלהם, ואני כמעט רואה את האִשה הצעירה הנאה לפני ימים רבים כל כך כשעדיין אינה רואה את כל תשוּבַת הדברים, ואני חושבת על שמה, רבקה, כמין תשוּבַת עָבָר, כי היא עוזבת את אִמה ואת אביה כדי ללכת לארץ ישראל, כאילו הכרח ההליכה בשם הזה או הכרח התולָדות שחייה כבר נקבעו בהן, וכאילו כבר נקבעה גם תשובת צער, 

ואני כמעט רואה אותה בבגדֵי הנסיעה שלה, חסונה כל כך, לפני שהיא חולה בקדחת ולפני שבִּתָּהּ התינוקת חולה ומתה, ולפני מרחבי השדות שיהיו לה אחר כך, וילדיה, והתקוות החדשות, ויש לה עוד זמן לפני שתהיה תשובת המחלות והאסונות. ואני יודעת שהיא תעמוד בתשובת הדברים. ואני רוצה לראות אותה עוד לרגע. האִשה הזאת היא סבתא שלי.  

  

[כשדיברנו היום על החטופים

[כשדיברנו היום על החטופים בעזה דיברנו גם על וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן, ידיעה ישָנָה שוכנת במחשבותינו.]

 

מתוך רשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים 

 

כדרך תשוּבַת דברים ידועה התפשטה תשוּבַת ״אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ממצרַיִם אל גְּרָר והתפשטה אחרי כן עוד בגרר ב״אֲחֹתִי הִוא״, כתשובת העבר ביצחק, כהכרחיוּת תשובה, והיא גם ב״מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ״ שאמר אבימלך ליצחק, תשובת ״מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה״, כי גם אבימלך ״נועד״ להכרחיוּת הזאת, 

והיא בקניית השדה בשכם כתשובת קניית השדה מעפרון, ו״מחמת תשובת האירועים על ידי העבר שהפך להווה, הוא הוא אברהם שבא ממזרח וקנה את השדה מאת עפרון...אשר היה הוא שחזר והיה...״, כתב עליה תומס מאן, והיא גם בחזרַת האחים אל אביהם בלי בנימין כחזרתם אליו בלי יוסף, וכבר ידע זאת יוסף כשאמר שיחזרו אל אביהם בלי בנימין, כידיעת תשובת האירועים. 

והיא אצל הסִפרוּת של תומס מאן ובסִפרוּת רבה גדולה.  

 

 

עמוקה תְּשוּבַת רוחות הסִפרוּת, תמוּנוֹת שָבוֹת בה, תמונות של תמונות נִהיוֹת בה, לא תשובת דברים שבחיינו אלא תשובת הדברים הלא-חיים, הדמויות הלא-חיות, הדימויים הלא-חיים, והם ותשובתם בנִשמת הסִפרוּת. 

תשובות דברים רבות בסִפרוּת, דמות הילד ב״דיוקן האמן כאיש צעיר״ כמעט כתשובת דמות הילד בסיפור ״האחיות״, כאילו צער קדום שב וממלא את הסִפרוּת הזאת, ומין תשובת דמותה של אפי בריסט בדמותה של טוני בודנברוק, ותשובת מיכאל קולהאס בקולהאוז ב״רגטיים״ ובזושא שהיה קונה סוסים בשביל שרי האומות ב״בלבב ימים״, ותשובת השם קוונטין בשמה של בִּתהּ של קאדי ב״הקול והזעם״, ועוד תשובות דברים, וכך הסִפרוּת שמטִבעה היא תמונות, היא גם תמונות של תמונות, כמין הווייה גדולה שלה. 

 

  

על מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

על מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]   

 

בתחילה רק על זה, על מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ [ומזמור מזכיר לנו קצת את הפניה אל המקהלה היוונית, שתשיר], מזמור של דוד בבָרְחוֹ מפני אבשלום בנו, וישראל אמר הפסוק בתהִלים שומר את הקשר אל התיאור בספר שמואל, וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל-עֲבָדָיו אֲשֶׁר-אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם, קוּמוּ וְנִבְרָחָה--כִּי לֹא-תִהְיֶה-לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלֹם, וכך גם יְ֭קֹוָק מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי שומר את הקשר הזה, כך הרַבִּים הצרים הקמים הם העם, כי הָיָה לֶב-אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. והוא לא אומר העם אלא אומר רַבִּים, ונדמה לנו שמִלה זאת משרתת טוב יותר את השירה. ויש כאן רְאִיָּה של מלך שנלחם על מלכותו, ולא הסתכלוּת על בן, אמר ישראל. ואחרי כן עוד נצטרך לחשוב על מלך הצריך לראות את מלכותו, והצריך לראות רחוק יותר ממה שרואה העם. להיות רואֶה מעל העם. 

[ועוד מחשבות על מִזְמוֹר ועל השירוֹת הגדולות. כי גם רחוק ספר תהִלים מספר שמואל בהיותו שירה]. 

 

(א) מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ:(ב) יְ֭קֹוָק מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי:

אלהֵי מי נקרא [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

מיד אנחנו רואים את עיקר המדרש, כאילו הוא חשוף כל כך, ״כל זמן שישראל קיימין הוא נקרא אלֹהֵי ישראל, נעקר ישראל אלֹהֵי מי נקרא״, מיד הוא מראה לנו כי אלֹהֵי ישראל הוא שם משמות אלֹהים, ואלֹהים נקרא על שם ישראל, רק כל זמן שישראל קיימים. ואיך נעקר ישראל כשהוא בעצם חלק משם אלהים, איך אפשר שייעקר, וזה פגם באלֹהים, ואנחנו מדברים על היוֹת השם הזה רק אחרי תחילת קיוּם ישראל, ולמה אלהים צריך את ישראל בשם שלו, ועל הופעת השם ישראל בראשונה אצל יעקב, ״כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל״, ושָם איש נאבק בו, וישראל אומר מאבק בין בני אדם הוא גם מאבק באלֹהים, ובמדרש, הוא אומר עוד, על ידי השם ״אלֹהֵי ישראל״ מודה אלֹהים במה שהשטן רמז לו ב״איוב״. כי השטן התהלך בארץ וראה את הארץ ואלהים אמר לו מה לעשות לאיוב, וכאן, ב״אלֹהֵי ישראל״, הוא אומר אני מסתכל על העולם מהמבט של האדם שנברא ונמצא בכל סיטואציה שבעולם ורואה את העולם ואת אלֹהים. 

וכשהמדרש אומר ״נעקר ישראל אלהי מי נקרא״, הוא אומר אלֹהים צריך להיקרא אלֹהֵי מישהו. והעמים האחרים כנראה לא רוצים להיות בשם של אלֹהים ובסכנת היעקרוּת. ולמה הם רוצים להכחיד דווקא את ישראל, למה אכפת להם שישראל לא מקיימים את התורה. וישראל אומר הם עצמם שליחי אלֹהים. יכחידו את ישראל בשליחות אלֹהים. אף על פי שלא אכפת להם. או, הם באמת רואים את ישראל כנציגי האל, שחובה עליהם לעשות את דבר האל. וכך הנצרות אומרת, ישראל לא מקיימים את תפקידם בעולם. 

 

[מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור פג ד"ה [ב] [פג, ג

[ב] [פג, ג] כי הנה אויביך יהמיון. וכן הוא אומר הוי המון עמים רבים (כהמון ים יהמו) [כהמות ימים יהמיון] (ישעיה יז יב). על עמך יערימו סוד. באין על עמך בשביל שאינן מקיימים את התורה, שנאמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם (תהלים כה יד). ויתיעצו על צפוניך. נטלו עצה על מזבח שלך לעקרו, הדא הוא דכתיב על ירך המזבח צפונה (ויקרא א יא), שלא נקריב לך קרבנות. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. כל זמן שישראל קיימין הוא נקרא אלהי ישראל, נעקר ישראל אלהי מי נקרא. כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרותו. כל מה שהן עושין ומרגישין עלינו בשבילך, שנאמר [למה רגשו גוים וגו'] על ה' ועל משיחו (תהלים ב א ב).]